המופע ‘עוברות אורח’ יצר ז’אנר חדש בשם ‘תצרף שירה’. כך קורה שקולאז’ של זכרונות, חוויות ופיסות זהות וזרות משתלבים זה בזה (בעיקר מכיוון שלכולם יש קצוות משוננים). 

בגיל שלושים ואחת עוד לא הצלחתי להבין מה זאת שירה, בוודאי שלא ‘תצרף שירה’.

אני לא אוהב לשבת מול דפים מנוקדים ולנסות לפענח משמעות מתוך גבבי מילים, אני לא אוהב להתחקות אחר טקסטים שאמורים להעניק לי חוויה שלעולם לא ארגיש ואני לא אוהב מליצה מוגזמת.

אבל אני אוהב לתת הזדמנויות לדברים חדשים. כמו שאני חייב לטעום כל תבלין או פרי שלא טעמתי- כך אני חייב לנסות חוויות בימתיות חדשות. ‘תצרף השירה’ של ריקי דסקל ונגה אשד (בבימויה של מלכה מרין) הוא דוגמה מצוינת לאירוע שכזה.

‘עוברות אורח’ מורכב משירים שכתבה ריקי דסקל בעקבות מסעותיה לגרמניה, לצד טקסטים של לאה גולדברג מתוך ‘מכתבים מנסיעה מדומה’. הטקסטים מתכתבים עם פוסטים  מקבוצת פייסבוק של ישראלים בגרמניה. כל אלו לצלילי הגיטרה של נגה אשד.

העבר האפל של השואה לצד האפתיות של הדור החדש שנוסע לעיר שסימלה את האסון הכבד ביותר שידע העם היהודי (וכן ההיקסמות של לאה גולדברג) יוצרים מעין מסע תלת מפלסי עם מפלס רפאים- מפלס השואה.

ברלין של ‘עוברות אורח’ היא ברלין שנחוות מתוך זרות כלשהיא, לאה גולדברג הגיעה אליה מקובנה, ריקי דסקל הגיע אליה מבית של ניצולי שואה והישראלים שירדו לברלין הגיעו אליה מתוך רצון לשפר את איכות החיים שלהם.

הטקסטים משוחקים כמעין פינג פונג בין דסקל לאשד, כאשר אשד משמשת מעין מקהלה יוונית ברקע. התצרף הופך ממונולוג לדואט לאורקסטרה שלמה. 

המסע של השתיים נע בין ההשתפכות של גולדברג אל מול הכרך הגדול, לבין הערגה המסוייגת של דסקל לאירופה הקלאסית, בין הנימוס הגרמני לבין רוח הרפאים שהופך לתמונת הראי של דסקל עצמה. מעין ‘גפן עתיקה’ שהדי הזכרונות מצמיחים ממנה זמורות.

אני אוהב לשבת בתאטרון מול טקסט נוקב, ולמצוא את עצמי מפענח חידות שלא שאלתי את עצמי מתוך גבבי הרהורים, אני אוהב לחוות חוויות שלעולם לא חשבים שאחווה, ואני אוהב מליצות שמכבדות את עצמן.