זה היה לפני עשר שנים בערך במוזיאון ביפו, עבדתי בתור מדריך. המוזיאון נפתח באותה השנה, וכל המנהלים והמשקיעים רצו לראות רווחיות ולכן דרשו מהמדריכים להעביר יותר הדרכות ברצף. באותן השנים למדתי תאטרון והענקתי (באותה העלות) סיורים מומחזים ביפו, וממני ציפו לאמביציה הגבוהה ביותר. מחסן ישן שימש לי כחדר הלבשה בו שמרתי כמה תחפושות שניתן לסחוב בתיק גב, וללבוש ולפשוט כשמגיעים לנקודות שונות בעיר. .

בוקר אחד הגעתי לעבודה בחול המועד פסח והתחלתי יום ארוך ומתיש שבו הדרכתי קבוצה בכל שעה ורבע. באותו היום הגיעו מבקרים רבים ולכן החליטו לצופף את הסיורים כך שלמעשה התחלתי סיור כל חמישים דקות.

לאחר שמונה שעות, רגע לפני שהתחלתי את הסיור האחרון, המנהל שלי תפס אותי רגע לפני הסיור האחרון ואמר “כתבנו באינטרנט שיהיה סיור מומחז במוזיאון בשעה שש. שכחתי להגיד לך “.
מעולם לא הדרכתי סיור מומחז במוזיאון. אבל המנהל שלי התעקש, רץ למחסן שבו שמרתי את התלבושות, סחב פאה, שמלה וכמה אקססוריז, וציווה עליי לאלתר דמות.

באותו המאורע לא היה האקשן שקיים בתאטרון לפעמים כשמכניסים שחקן לתפקיד חדש ברגע האחרון. זה היה אחד מתוך עשרות הקפצות ומאורעות בלתי מתוכננים שנקראתי אליהם. יום לפני זה נשארתי שעתיים בגלל מדריך חולה, יומיים לפני כן נשלחתי לבצע שליחויות על האופניים שלי, ושלושה ימים לפני כן שלחו אותי למזוג לאורחים תמרינדי מתוך קנקן-גב במשך חמש שעות.

כל פעם היתה ‘הפעם האחרונה’, ובכל פעם מצאתי את עצמי אשם בכך שאני לא ‘מגדיל ראש’. הפכתי קהה למודרכים שלי. המשימה שלי היתה למלא ארבעים דקות של הדרכה בכל פעם.

באותו אחר הצהריים בו התברר לי שאני צריך לבצע הדרכה מומחזת במרכז המבקרים. לא ניתנה לי ההזדמנות להתכונן מראש, והתלבושות שהיו בהישג יד גרמו להיראות כמו שילוב בין מרלין מונרו לזלמן שושי.

פתחתי את ההדרכה בתיאור כללי לפיו אני אמנית מיפו העתיקה שחיתה בתקופה היוונית, ומשם תכננתי להמשיך את ההדרכה הלקונית בסגנון הרובוטי כפי שהמנהלים ציפו ממני. למעשה הייתי יכול לגמגם הדרכה משכנעת, אבל אז ראיתי את עמוס עוז בקהל עם הנכדים שלו.

עמוס עוז היה ראוי ליותר, ואני כבר לא יכולתי לתת לו. התודעה שלי היתה מבולבלת מעומס הניסיונות לשוות לדמות המוזרה שלי איזשהו היגיון. יצאתי ונכנסתי מהדמות בניסיונות לתפוס את תשומת הלב של הילדים שגילם נע בין חמש לחמש עשרה, וכולם היו קצרי סבלנות.

גם בסיורים האפתיים ביותר שלי, בכל סיור שערכתי, תמיד היה מסוייר אחד שהיה הלב של הסיור. מישהו שתמיד שמר איתי על קשב מבעד לשורות המהנהנים, המסמסים וגוררי הרגליים. לפעמים אני בחרתי אותו ולפעמים הוא בחר אותי. אני רציתי לבחור בעמוס עוז אבל לא יכולתי להישיר אליו מבט. באותם הימים התחילו להעלות הרצאות ליוטיוב, ולעמוס עוז היו כמה עשרות והאזנתי לרובן. הוא דיבר על יפו לא פעם ואני יכולתי לשלב את האנקדוטות האלו בשיחה. הוא הזכיר את אנדרומדה ואבו נבוט ואני הייתי יכול בקלות להדהד את אותם הסיפורים שלו.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שנתקלתי באנשי רוח בסיורים. מתוך אלפי ההדרכות שהדרכתי בחיי, היו פעמים ספורות בהן שילבתי מחווה קלה, תזכורת, רפרנס או ציטוט שהתייחסו לאיש המיוחד בקהל. בכל אותן הפעמים זכיתי להפתיע ולהחמיא. בכל אותן הפעמים המודרכים שהזכרתי זיהו את עצמם בסיפורים או בסב טקסט, הגיבו בחיוך גדול. היו כאלו שמיד קראו בתדהמה ‘אתה מדבר על סיפור שלי!’, או ‘איך ידעת שצילמנו כאן את הסצינה ההיא’. אחרים ניגשו אליי בסוף הסיור ושאלו- ‘איך אתה זוכר?’.

באותו אחר הצהריים במוזיאון ביפו כאשר עמדתי מול עמוס עוז, כבר לא היתי מסוגל להדהד, ולא לאזכר, ולא לצטט. רציתי רק ללכת הביתה.

קוויתי שיום אחד, בהזדמנות כלשהי, אוכל לספר לו על אותה פעם שהוא בוודאי כבר שכח. כולנו פוגשים בכל יום אנשי עבודה שחוקים ועייפים, ואנחנו אף פעם לא מקדישים מחשבה לסערת הנפש שאולי משתוללת בהם באותו הרגע.

כל ההספדים בחודש האחרון מלוום ,במקרים רבים, בתזכורות לחסדים שעוז העניק להם. לאחד חתם בספר, לשני החמיא על שיר שכתב, את השלישי הזכיר בהרצאה, לרביעי חייך, ורק מולי הוא עמד בפנים חתומות.

בזבזתי לעמוס עוז ומשפחתו שעה שלמה כשאני חבוש פאה, לבוש שמלה, ומדבר במבטאים מתחלפים.

רגע של ייאוש קיומי ומגלומניה, שחיקה דקה ומנפצת פנטזיות, כמו דמות עגמומית של עמוס עוז עצמו.