השעה שבע בבוקר. סערפלצת ואנוכי מגיעים לתחנת הרכבת של וילנה בדרכינו למינסק. מתברר כי צריך להגיע כמו לשדה תעופה- שעה מראש. אם איחרתם- לא תעלו לרכבת.
לא עלינו לרכבת. לקחנו אוטובוס במקום. הדרך נראתה כמו זירת ההתרחשות של מרבית ספרי הפרטיזנים שקראתי אי פעם. יערות מימין, יערות משמאל. החורף קרב, ואם לא נשיג אספקה, כנראה נאלץ לאכול את השבויים.
בביקורת הגבולות שומר אקס-סובייטי בודק את הדרכון שלנו ומנסה להבין מה צמד אנשים שפויים בדעתם מתכוונים לעולל בארצו האהובה והמסוגרת.
שעה לאחר מכן אנחנו כבר נוחתים בתחנה הראשונה שלנו- קניון גלילאו. הנושא באורח אירוני את שם השיר הראשון של בלרוס באירוויזיון, ומשם נקשרה נפשי בנפשה.
רחובות מינסק מזכירים לי שילוב בין ארמונות ורסאי לבאר שבע. מצד אחד ארכיטקטורה אירופאית מהוקצעת, כרכובים, קשתות, פסלוני מלאכים, מזרקות, ומצד שני, כמו בעיר הולדתי, תותחים מפוחלצים בכל פינה, אנדרטאות טנקים על כל כיכר, ומטוסים בעלי חזות פאלית מביטים לעבר האופק.
סערפלצת ואנוכי הגענו רעבים לבירת בילרוס. אפליקציות המסעדות הטבעוניות ‘הפרה השמחה’ המליצה לי על מאפייה (שנסגרה בינתיים) ועוד קפיטרייה סמוכה (שגם היא נסגרה בינתיים). ברוסית רצוצה ניסינו להסביר למלצרים ב-‘סתם בית קפה’ שאני טבעוני. המלצר הסביר בגמגום שהם מבשלים הכל עם שומן חזיר.
כעבור שעתיים ושלוש מסעדות לאחר מכן הצלחנו למצוא סנדוויצ’יה פתוחה שהסכימה להגיש לחם עם ירקות שלא מתובלים במיונז.
באשר לאטקרציות של העיר. הן אינן.
בטריפ אדווייזר שקראנו על מזוקיאון חתולים שהתברר בתור דירת שיכון עם חתולים ופינת יצירה. מוזיאון מיניאטורות וספריה שנראת נהדר מבחוץ, ומשמימה מבפנים.
גולת הכותרת של הרסיס הסובייטי הוא מוזיאון המלחמה הפטריוטית הגדולה המתאר את גבורת הבילרוסים מול הקלגס הנאצי. חמישים שנות הקומוניזם הדורסני לאחר מכן היו בקושי הערות שוליים.
במשך שאר הזמן אפשר להסתובב בעיר עם רמת ניקיון וגימור של סינגפור, להתכווץ בפחד בכל פעם שרואים שוטרים עם כלבים, ולתהות לאן נעלמו כל השיכורים מפתחי תחנות הרכבת (כמו במוסקבה או קייב).
בילרוס מנסה בכל הכוח לקדם את עצמה בתור יעד תיירותי נחשק. למעשה היא מתחרה על מולדובה על תואר המדינה הבלתי מתויירת של אירופה, וזה כנראה הקסם שלה. המאמץ לשוות לסימטריה הסובייטית מימד קוסמופוליטי. אבל שום דבר לא יעזור, כל עוד לא יימצא בעיר אדם אחד שיסכים לחייך.
