כיצד ביקור בעיר הבירה של אוקראינה לרגל תחרות האירוויזיון גרמה לי להעריך מחדש את ישראל (ולמעשה, גם את המאמצים של אוקראינה).
אף מדינה שפויה לא היתה מקבלת לידיה אירוח של תחרות האירוויזיון בזמן שאדמתה בוערת והכלכלה בשפל. אוקראינה, למזלנו הטוב (או למזלם הרע) היא לא מדינה שפויה. כיבוש חצי האי קרים והמצב הכלכלי המחריד לא מנעו מרשות השידור האוקראינית לקבל אליה את אירוח התחרות לאחר נצחונה של הזמרת ג’מאלה בשנה שעברה.
השיר 1944 הוא אחד הטובים ביותר שהוצגו אי פעם בתחרות, אבל ניצחון מביא איתו מטלה חשוב- אירוח.
כשהגעתי לקייב התרשמתי מהעוני של המדינה לצד הניסיונות ההיסטרים להסתיר את הדלות ולהציג מקסם שווא של עיר אירופאית שוקקת. לא מדובר בעוני מחפיר בסגנון מזרח אסיה, אלא בדלות המתאפיינת באוטובוסים מתפרקים, תחרות רכבת תחתית עם גרפיטי בכל פינה ורוכלים בכל קרן רחוב.
האירוויזיון נתן הזדמנות נהדרת לאוקראינים להשיב לעצמם קצת גאווה אחרי הצרות של השנים האחרונות. מרכז העיר נצבע בצבעים עליזים לרגל המאורע, ‘כפר האירוויזיון’ הפך את המרכז העירוני לשמח במיוחד ועשרות אוקראינים ססגוניים נראו כל ערב, מתרשמים מההופעות של הזמרים השונים.
לעומת מדינות אחרות שאירחו את התחרות, באוקראינה לא ‘פינקו’ את המשלחות בטיולים חינם מסביב לעיר הבירה או בסיורים קולינריים בשווקים. מרכז הירידים האוקראיני שנמצא במרחק עשרים דקות ממרכז העיר נראה כמו זירת הפסטיגל בגני התערוכה בתל אביב. האנגר עצום ומבוך של טריבונות ממודרות שלתוכן נדחקים המעריצים והצופים.
לתחרות הגעתי כעיתונאי. הפודקאטסט ‘עושים רוח’ איפשר לי להציץ אל מאחורי הקלעים ואל האיזור של שאר העיתונאים. אווירה קוסמופוליטית אפיינה את איזור העיתונאים הסמוך אשר מרוכזים בו מאות חברי משלחות מכל אירופה. הכל חדש, צבוע בלבן ומעוצב כמו כל חלל עבודה משותף שרואים היום בתל אביב.
מתנדבים חייכנים הכווינו אותי לאולם או לשירותים והציעו לי פינות מעניינות לבקר בהן בעיר. לכאורה, קייב נדדה כמו אלפי קילומטרים לתוך מערב אירופה והיה אפשר לחשוב שבטעות שהגעתי לשוויץ פינת אוסטריה
הסדקים נבקעים
אוקראינה האמיתית חזרה אליי בכל יציאה מהאולם. המחירים הזולים עד כדי גיחוך של המוניות (פחות מעשרה שקלים לחצי שעת נסיעה); הסמטאות הסובייטיות הקרות המובילות למלון, או ריח הדגים המלוחים מכל פיצוציה או מכולת. הדיסוננס בין אוקראינה המתנפת לאיחוד האירופי לבין אוקראינה של הסנדלים עם גרביים ופפיון.
צריך לקחת צעד אחורה כדי לראות את התמונה המלאה. אפילו האולם עצמו שבו התארח האירוויזיון- היה מוקף בשומרים. מי שנכנס מאחת הדרכים הצדדיות לאולם נתקל בחיילים חמושים כל כמה מטרים, לכולם פנים חמורות סבר של חיילי חמלניצקי. מי היה מאמין שטובי הלוחמים האוקראינים יגנו יום אחד על יהודים, פולנים והומואים?!.
אפילו באולם האירוויזיון עצמו התפוגג הקסם כאשר מצאתי את הקפיטריה ששמרה על ארשת פוסט-קומוניסטית. האוכל כלל כרוב וכוסמת, הכסאות היו עטופים בפפיון ובקטיפה ירוקה. פניה למסדרות הלא נכון הקפיצה אליי ארבעה שומרים שמנסים להבין (באוקראינית) למה אני נכנס לאיפה שאסור.
אוקראינה עלתה כמו פיניקס מתוך הניסיונות להפוך לאומה המערב אירופאית- שלעולם לא תצליח להיות.