הסופרת ואשת הרדיו רותי קרן הייתה האלופה הלא רשמית של ישראל ב-‘קריאה לעומק’. כיום היא עושה חצי דוקטורט בשבוע עבור תוכנית הרדיו המרתקת- ‘מאחורי הקלעים’ (שמשודרת בכאן תרבות של תאגיד השידור). ראיון עם האדם שארצה להיות כשאהיה גדול. 

 

 

לפני הכל מתברר שהקריירה שלך התחילה מעולם הבמה!

.

שיחקתי תקופה קצרה, אחרי תום הלימודים, ואז מייד התחלתי בלימודי עיתונות. בזמנו מי שסיים את החוג לתיאטרון באוניברסיטה לא ממש היה לו סיכוי בחוץ. (וזה לא תירוץ  ) אבל השתתפתי בהרבה הפקות עם החוג לקולנוע, וסרט אחד “חתונתה של גליה” של רמי קמחי ע”פ הסיפור של א.ב יהושע, שנסע לתחרות בברלין. שיחקתי את גליה. הכלה. במקרה גם בהצגת התיאטרון “סוסי שוקולדה” של מוטי אברבוך, שיחקתי כלה. קלרה. בשני המקרים אגב יש משבר, יש אירוע סביב יום הכלולות. מאוחר יותר הכנסתי את שתי החוויות הללו לסיפור “כלה” המופיע בקובץ הסיפורים שלי “ליקוי ירח בפירנצה”.

 

מה היה תפקיד החלומות שלך?

.

היו שתי דמויות שתמיד רציתי לגלם, בלאנש מ”חשמלית ושמה תשוקה” של טנסי ויליאמס, (יש לי נטייה לתפקידי המעורערות ) ומצד שני, קתרינה מ”אילוף הסוררת” של שייקספיר. זה תפקיד כייפי נורא. ועל שייקספיר אני משוגעת מגיל 10.

 

 

 

 

 

האם היית חוזרת למשחק? 

.

.בפנטזיה כן. זה תמיד יישאר החלום. רציתי את זה מגיל חמש כשראיתי את עוץ לי גוץ לי שיוסי יזרעאלי ביים. רציתי להיות שם. על הבמה. אבל במבט ריאלי, לא נראה לי. אני לא בנויה לאורח החיים שזה דורש. לתובענות. אני אוהבת מאד את התיאטרון, אבל הייתי שמחה לחזור לשחק בקולנוע. זה כן. היה לי רומן טוב עם המצלמה בזמנו.

 

 

.

את מי את עוד חולמת לראיין?

לו הייתי יכולה, אז החלום הגדול (והמאד לא ריאלי לצערי) לראיין את האמן האהוב עלי ביותר, פדריקו גרסיה לורקה. משורר, מחזאי, צייר ומלחין. הילד המחונן של המוזות. אני מרגישה שאני מחוברת אליו באופן יוצא דופן, מגיל צעיר, הוא פשוט כותב את הנפש שלי, לא יודעת מה הייתי שואלת אותו, יש כל כך הרבה. והוא כל כך מורכב ונהדר. אולי פשוט הייתי יושבת לידו ושותקת.

.

 

 

בתור מה היית מראיינת אותו? כאשת תקשורת או בתור גרופית בסתר?.

ממש לא בסתר. כולם יודעים על האהבה הגדולה שלי ללורקה.  היה מקרה כשהבת שלי היתה בת שבע.  הלכתי לנוח וביקשתי שאם מישהו יצלצל- שתגיד שאני נחה. (זה היה לפני עידן הפלאפונים),  ואז היא שאלה לגמרי ברצינות “אמא, ואם לורקה יתקשר?” (היא ידעה  שהוא נרצח מזמן, אבל עדיין היה לה חשוב לשאול)

.

מה האירוע המפחיד ביותר שקרה לך במהלך העבודה הרדיופונית?

.

לא היה משהו מפחיד. אבל די מלחיץ. הזמנתי לראיון מיוחד את האלוף עמוס ידלין בתקופה שהוא היה תא”ל ע’ מפקד בסיס חצרים, ולצדו את מנתח המוח פרופ’ צביקה רם, לשיחה על יצירתיות בטיס ורפואה. אתה מתאר לעצמך שלזמן כל אחד מן האנשים האלה זה כמעט בלתי אפשרי, כי הם האנשים הכי עסוקים במדינה, בעניינים של חיים ומוות, ובוודאי להביא את שניהם באותו היום ובאותה שעה יחד לאולפן. חיכיתי חודשים להזדמנות. הם הגיעו לבסוף. הקלטנו. היה מצויין, אלא שמאוחר יותר הסתבר שהטכנאי לא פתח את המיקרופון הנכון אלא את זה שליד. למזלי מדובר היה במיקרופון שלי ולא של המרואיינים, אבל עדיין נאלצתי להקליט את כל השאלות והדיבור שלי מחדש ולהדביק בעריכה. בסיטואציה הזאת, ובעצם כל הקלטה במיוחד ארוכות כמו שלי, זה מאד מבהיל אם מסתבר לך שלא הוקלט, או שחל שיבוש.

 

 

מה לגבי כתיבה, בעבר פרסמת את הרומן ‘ליקוי ירח בפירנצה’? מתי תפרסמי את הרומן הבא שלך?

.

מבחינת כתיבה הפרויקט הספרותי הבא- עבדתי על משהו לפני כמה שנים.  במהלך הכתיבה המחשב שלי ניזוק ולא היה לי גיבוי.  יש לי שיירים של מה שניסיתי לכתוב. אני יכולה לשחזר את זה, בינתיים אני לא כותבת. אני לא מצליחה להיות בו זמנית גם ברדיו וגם בכתיבה. הרדיו זה אמצעי מילוט לא רע.יה לי התחלה של רומן. 70 עמודים.

 

.

.

 

 איזה מין קוראת את בעצמך?

.

קוראת מקצועית כמובן. בעבר הגשתי שתי תוכניות ספרות – ‘מילים שמנסות לגעת’ ו-‘בסימן קריאה’, הייתי חייבת לקרוא. תמיד קראתי מכריכה לכריכה. לא חיפפתי מעולם כשהתכוננתי לתוכיות. זו גם קריאה אחרת. לא כמו קריאה לשם  הנאה אלא  קריאה שהיא עבודה עם סימונים על הדפים והערות שוליים.

 

[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]5FAkT64vjZM[/wpdevart_youtube]

 

את גם קריינת ספרים מקצועית, אילו ספרים הקראת?

.

הקראתי את ‘הר העצה’ ואת ‘תפוחים מן המדבר’ באייקסט. זו היתה חוויה מעניינת. כל סשן קריאה מורכב משלוש שעות . זה ממש ממש מעייף, והטכנאי עוצר כל פעם, וכמובן צריך להקפיד לקרוא נכון. מאד אהבתי את זה, למרות הקושי. יש בכך משהו מתגמל.

 

.

כיום העבודה שלך מתרכזת בעיקר בתוכנית ‘מאחורי הקלעים’, איך נראה אחורי הקלעים של ‘מאחורי הקלעים’?  (שמשודרת ב-‘כאן תרבות’)

.

זה תמיד מתחיל מסקרנות. והתלהבות. מחפשת בעיקר את האנשים בתפקידים שאינם בפרונט. זה הרי מאחורי הקלעים. תפקידים שבלעדיהם אי אפשר, והם חשובים ביותר, והם גם מעשה אמנות נהדר כשלעצמו, אבל אף אחד לא יודע. לא על המקצועות שלהם ובוודאי לא עליהם. גיליתי אוצרות. מחלקת האביזרים בקאמרי זה מקום קסום. שם נמצא התיאטרון באמת. תפקידים שלא ידעתי על קיומם: אמן “פוליז” או “פוקוס פולר” בקולנוע. שימור נייר במוזיאון ישראל, מדריכת הגייה ושפה או מאמן קרבות במה באופרה, נקדן- מי שמנקד שירים וסיפורים, מעצב מסעדות, כותב נאומים, “בקליינר”…ועוד. מי חושב על כל המקצועות האלו? אני מחפשת אותם, ולא אחת זה דורש הרבה שכנוע, כי מדובר באנשים שרגילים וטוב להם מאחורי הקלעים. הם לא רוצים להיות על הבמה. ולכן כשהם מגיעים לדבר מול מיקרופון זה מאד מרגש. קורה משהו מפעים במפגש עם הרדיו. פתאם מתחוור להם מה בעצם הם עושים. וגם לאנשים אחרים שמכירים אותם פתאם זה נעשה מובן. וחוץ מזה שכל המקצועות האלו כל כך מרתקים. כמעט בכל שבוע מתחשק לי לעסוק בתחום של המרואיין שלי, ואני אומרת :אח, הלוואי והייתי אמנית פוליז, או תאורנית בתיאטרון וכו’…

 

.

 

 

 

שלב השאלות הזהות!

 

.

מה אנחנו לא יודעים עלייך?

.

שתמיד היה לי חלום להיות חוקרת במעבדה לזיהוי פלילי. אני משוגעת על כימיה, בנעוריי הייתי במחנה נוער של פיזיקה גרעינית, מדע תמיד הדליק אותי במיוחד כאמצעי לפתור פשעים. בעקבות סדרת הטלוויזיה CSI  ראיינתי את ראש המז”פ במשטרת ישראל, וכשהוא סיפר לי איך הם עלו על רוצח בגלל סוכריה על מקל שנשארה בזירה, זה הטריף לי לגמרי את הדמיון. אבל ייתכן שעשיתי רומנטיזציה למקצוע הקשה והתובעני הזה.

.

מה הספר שאהבת בילדות שלך?

.

“המסע לאי אולי” של מרים ילן שטקליס. מרים היתה חברה של סבתי, קראנו לה ‘דודה מירה’ . היינו מבקרים בביתה ברחביה, וקיבלתי ממנה את כל הספרים עם הקדשות :‘לרותינק’ה מחמל נפשי’. היא היתה שולחת לי גלויות כשהיתה נוסעת לבית הבראה, מאד התחברתי לשירים שלה, הייתי בת יחידה והבדידות שהיא מתארת מאד דברה אלי. אבל הסיפור הזה “המסע לאי אולי” היה פשוט מופלא ביכולת לברוא עולם שלם בחדר הילדים. גם לי היתה בובה שקראתי לה אלישבע בעקבות הסיפור. ולילדה בסיפור קראו רותי.

 

 

 

 

איפה כף רגלך לא תדרוך שוב לעולם?

.

בשנה ג’ באוניברסיטה עבדנו על המחזה לחנך את ריטה שמתרחש בבית סוהר. שיחקתי שם רוצחת. נסענו להופיע עם ההצגה בכלא נוה תרצה. זאת היתה חוויה קשה. מפחידה. ומשפילה. היו שם שתי אסירות מאד מפורסמות, ואחת מהן אמרה לי בסוף ההצגה : “זאת? רוצחת? מקסימום חברה של עבריין קטן”. בשנה שלאחר מכן, שיכללתי את יכולותיי ושיחקתי את שרלוט קורדיי במחזה “מארה סאד”, האשה שרוצחת את מארה באמבטיה במהפיכה הצרפתית. זאת בעצם הצגה בתוך הצגה. חולי נפש בבית משוגעים שמעלים את רצח מארה. נראה לי שהייתי משכנעת. אפילו דרשתי להשתמש בסכין אמיתית במהלך החזרות. מכל מקום, בית הכלא זה מקום שלא ארצה לשוב אליו אי פעם גם בתור שחקנית, מרצה או עיתונאית.

 

 

 

 

מה היתה הדרך הכי מוזרה שבה נפצעת אי פעם?

לא פציעה, אבל חליתי מאד במהלך שהייה בוונציה. זה היה יום שמש במאי, ובוונציה חגגו את הנישואין של ונציה עם הים במשט גדול של ספינות וגונדולות. חזרתי מן המשט חולה, עם הקאות ובחילות, לא יכולתי לזוז מן המיטה. הזמנו רופא שהגיע על גונדולה כמובן, ואני זוכרת שאמרתי לו שאי אפשר להיות חולה בוונציה בלי לחשוב על הרוזן אשנבאך בספרו של תומאס מאן “מוות בוונציה”. הרגשתי באמת נורא וזה היה בלתי נמנע. הייתי בטוחה שזה מה שהולך לקרות גם לי. כשאתה חולה בעיר הזאת זה תמיד עם נופך ספרותי. הרופא צחק, נתן את הזריקה ושט לו בחזרה למקום מגוריו, מחוץ לעיר המטורפת והמופלאה הזאת.

.

 

 

האם יש לך ספר ישראלי להמליץ לנו עליו?

למעשה, יש לי שני ספרים. האחד של סופר מוכר מאד אבל אולי הספר הכי יפה שקראתי בשנים האחרונות: “בין חברים” של עמוס עוז ז”ל, ראיינתי אותו על הספר הזה, המינורי, העדין, ואמרתי לו שזה כמעט מוסיקה. באמת ספר מכמיר לב.

הספר השני של סופר מוכר הרבה פחות אבל ספר נפלא (גם הוא קובץ סיפורים) “הציור האחרון של ג’אקופו מאסיני” של צדוק צמח. מיוחד, ושובר לב , וכתוב יוצא מן הכלל.