הסרט ‘מילים נרדפות’ הרגיש כמו הצגת פרינג’ מתוסרטת לקולנוע. הזכייה בפסטיבל ברלין אכן מרגשת, ושיתוף הפעולה הבין לאומי אכן מניח את ישראל על המפה. אבל בתור צופה הרגשתי שאני מוכרח לצעוק ‘המלך הוא עירום’.
לפני הצפייה ב-‘מילים נרדפות’ הייתי בטוח שזה עומד להיות סרט ‘משנה חיים’.
בחלק מהביקורות נכתב כי הסרט ‘מאתגר את הצופה’. בתור מי שהיה צופה בסרט הרגשתי כאילו קמצוץ של עלילה מסתתר מאחורי הקלעים. כאילו הסדרנים לא פתחו מספיק את המסך, ומשהו אחר מסתתר בשוליי המסך, או מתחת לחלק של הכתוביות.
ההמלצות על הסרט גרמו לי ללכת לצפות בו בלי לשאול שאלות. ידעתי שמדובר ביצירת מופת. אחרי תשעים אחוז מהסרט שאלתי את עצמי מתי הוא יתחיל?.
הסרט של נדב לפיד הוא פרויקט שאפתני במיוחד. ראשית כל- השחקן הראשי משחק במשך כל הסרט בשפה שזרה לו. שפה שאותה הוא למד במיוחד. שנית, מדובר בסרט שהוא כמעט נטול עלילה. הניסיון להכליב קצוות של חוטים לכדי רעיון ברור עם התחלה, אמצע וסוף- הוא ניסיון שנועד לכישלון מראש.
גם כעת, כשאני מנסה לסדר לעצמי את המחשבות באשר לסרט כמו שמסדרים תיקיות בווינדוס על פי שם, תאריך וגודל, אני לא מצליח למצוא איזושהי קטגוריה מחשבתית שאפשר למיין על פיה את הסרט.
כל ניסיון לרדד את הרעיונות לפרטים שנראו על המסך- עלול לדרדר אותי לדיון פילוסופי צולע. בין אם אני חושב על השימוש התכוף בעירום, הצרפתית הרצוצה, השתיקות המביכות, הניסיון לא לדבר עברית, שיתוף הפעולה עם גורמי הביטחון הישראליים, המעברים בין הדירות, הארוחות התפלות. כל אחד מהאלמנטים שמרכיבים את הסרט יכול להתכתב ולהתחבר לאלמנט אחר.
זו נקודת החוזק של הסרט שמעודדת ביקורות אוהדות. אפשר להתפעם מכל קומבינציה של מרכיבים הסרט. כך למשל אפשר לעסוק במוטיבים של דלות פיזית לעומת עושר לשוני, היוולדות מחדש במדינה זרה והיוולדות מחדש באופן פיזי, בעירום מלא וללא כל חפצים אישיים.
באופן אישי לא הייתי ממליץ על הסרט, וקשה לי להיות נחרץ בביקורות. למרות שמדובר בסרט ישראלי, ‘הוא כבר עשה את שלו’, ואם אתם רוצים ערב קולנועי עם קתרזיס, או לפחות עלילה מינימלית- תצטרכו לבחור סרט אחר.
לקריאת
