ערב יום הזיכרון עמד להיכנס, ובמרכז הירידים בתל אביב כבר סיימו את החזרות. קו 189 התעכב בחצי שעה, והגיע סמוך לשעה עשרה לשמונה.

בעודי נוסע על בקו הגיע הזמן של הצפירה. הישראלים באוטובוס נעמדו לזכר הנופלים, והעיתונאים הזרים באוטובוס ניסו לתפוס מחסה מחשש שמדובר באזעקת טילים.

עיתונאי צ’כי בשם יאן שישב לידי ממש דחף אותי בניסיון לסוכך על ראשו מפני טילי הראש נפץ הגרעיניים שהחמאס בוודאי מחזיק במרתפי בית החולים שיפע. הסברתי לו בלחש שמדובר בצפירה אחרת, והוא נרגע וניסה להקליל את האווירה המתוחה בשאלה- “איפה אפשר לאכול באיזור”.

הסברתי ליאן שבערב יום הזיכרון כל העיר סגורה על פי חוק, והצעתי לו ללכת לצפות ב-‘שרים בכיכר’.  הצ’כי לא התרצה והתלונן באוזניי שכתבו משהו על כך באחת האפליקציות, אבל הוא שכח מכך העניין. בתגובה הזמנתי אותו לאכול אצלי ארוחת ערב מאולתר. השיחה נדדה לעיתונאים נוספים שישבו בסמוך, כולם רעבים ולכולם אין איך להביא את הרעב על סיפוקו.

החלפתי מספרים עם אותו עיתונאי, המשכתי הביתה, ובסמוך לשעה אחת עשרה כבר עמדו אצלי שני סירים על הגז עם שתי שקיות אורז וכמה קופסאות שימורים. עד חצות הספיקו לעבור אצלי בבית למעלה מעשרים עיתונאים. סירבתי כמובן לקבל תשלום.

הבטתי בתימהון במטבח שלי, נחיל של אירופאים זרים הגיעו אל מפתן דלתי כמו בסצינה של אוליבר טוויסט. אני לא בטוח עד כמה החברים שבעו מאותה הארוחה או נהנו מהדירה הצפופה שלא נוקתה דייה לקבלת האורחים. אבל לא ספק כולנו הרווחנו שיעור מעניין על ישראל.