ההפקה של אירוויזיון 2019 היא פלא טלוויזיוני, גאווה ישראלית אמיתית. קטע הפתיחה מהילדות של נטע, עם זאת, גרם לי לתחושת מחנק וזעם  דק.

השנה היא 1998. ההורים צופים בסלון באירוויזיון  ודנה אינטרנשיונל חוגגת את הניצחון ההיסטורי עם ‘דיווה’. מאחורי הפסנתר מציצה ילדה שמנמנה בת דמותה של נטע ברזילי. הילדה מקבלת השראה מדנה והופכת לכוכבת בזכות עצמה, ואף זוכה באירוויזיון.

נשמע מרגש?. אז זהו, שאותי פחות. אני מבין את הערך והמשמעות של סרטון כזה עבור ילדות וילדים שמרגישים שונים ומאמינים שיום אחד הם יהפכו את עורם ויתגלו כברבורים ענוגים במקום ברווזונים מכוערים.

עם זאת,  המסקנה מהסרטון הוא שהאירוויזיון העניק הכשרה לברבוריות של נטע. הניצחון היה החותמת והעניק את האישור לאושר שלה.  במובן מסוים הרגשתי שיש כאן סב טקסט נסתר, כאילו מכסת הדמעות של נטע מולאה ובתמורתה היא קיבלה ניצחון שהביס שנים של חריגות.

יש מי שבוודאי יאמר שאני קופץ למסקנות. לא נאמר במפורש, בשום מקום שהאותנטיות של הסיפור של נטע הובילה לניצחון שלה. עם זאת, סיפורים אישיים ואותנטיים הפכו למזוהים במיוחד עם המנצחים האחרונים בתחרות- קונצ’יטה והזקן, ג’מאלה והסבתא המגורשת שלה, סלבדור והשתלת הלב, נטע והיקף המותניים. ג’מאלה בעצמה אמרה ש-‘כששרים על האמת שלך- מנצחים’ (מצד שני, יש לה אנגלית של כיתה ח’, אז אולי זה לא המשפט הקוהרנטי ביותר שהיא יכלה להמציא).

יתר על כן, האירוויזיון הכיל בעבר אינספור סיפורים מרגשים שלא זכו לתהודה המספיקה. בשנת 2015 סרביה שלחה את בויאנה, כפילת נטע ששרה על קבלה עצמית ונשארה מחוץ לעשירייה, בשנת 2017, השנה של סורבאל, שלוש אחיות שרו על הסרטן הסופני של אמא שלהן.  אפילו מיי פיינגולד לקחה איתה את סיפור סם האונס. לא כל סיפור אותנטי מגיע לקתרזיס הראוי לו.

האירוויזיון הוא לא הקוסם מארץ עוץ למרות שאפשר למצוא בו בקלות את קובי מרימי שרוצה לחזור הביתה, סלבדור סורבאל שהיה צריך השתלת לב או פינג פונג שצריכים השתלת מוח.

חשוב לעורר השראה בקרב ילדים או מבוגרים, חטובים או עגלגלים, אבל יותר מכך, חשוב לא להשלות ולא להוליך שולל. אסור לתת את המסר שהישגים או ההכרה הם התגמול היחידי שראוי לקבל.