הסדרה ‘דוז פואה’ היא המשך של רצף יצירות קולנועיות, ספרותיות וטלוויזיוניות הקושרות בין ישראל לאירוויזיון. מישהו צריך להוסיף כתוביות לכל שפות האירופאיות ולהתחיל להפיץ ברשת.

המציאות מחקה לפעמים את העולם הבדיוני. זה לא עניין חדש. עם זאת, הסיפור של ‘דוז פואה’ הוא לא פחות ממדהים.

הסדרה הישראלית העוסקת בבחור גיי-קוויר צרפתי-מוסלמי שנבחר לייצג את מולדתו התגשמה באופן אירוני. בילאל חסאני הקוויר נבחר לייצג את צרפת באירוויזיון האחרון, וסדרת הדגל של התחרות נדחתה עד אחרי שידור התוצאות. 

הבעיה בכל הפארסה הזו היא שהצרפתים כנראה לא צפו בסדרה ולא הבינו שהישראלים צוחקים על כולם ובעיקר על עצמם. החיבור בין דאע”ש, צרפת והאירוח של האירוויזיון בתל אביב יוצרים תחושת אי-נעימות. טרור הוא מעין החבל בבית התלוי שלא מדברים עליו, למרות שמדובר בתופעה שהפכה משמעותית ומאיימת יותר באירופה עצמה מאשר בישראל.

הסדרה עצמה טראשית וקמפית באופן שמודע לעצמו, בדיוק כמו השיר של נטע. אותו מינון של קופצניות, נונסנס ועליזות. מתברר שהיה יותר קל להפוך את ‘טוי’ לסדרה מאשר להפוך עיגול לריבוע. 

במרכז העלילה שלושה חוקרי מוסד מוקיונים נשלחים לחפש את החפרפרת שהטמינה פצצה מתחת לבמת התחרות. הקורבן הראשי של פעולת הטרור הזו הוא טי-ג’יי, גיי צרפתי קוויר שנאלץ לסחוב איתו פעיל דאע”ש לתל אביב ולהציג אותו בתור בן הזוג שלו. הפארסה שמתחוללת מאחורי הקלעים, אומנם מזכירה לא מעט סרטי קומדיית ריגול, אבל ההקשר הישראלי הפך אותה ליוצאת דופן.

בדרך להשגת המטרה אנשי המוסד מעלים את החשוד המיידי על הכוונת- הנציג האירי פעיל הBDS   נגד  ישראל בנחישות של אריה רעב. הסדרה מציגה את אחורי הקלעים של האירוויזיון באופן מצחיק מאד שבכלל לא נאמן למציאות. שגרת החזרות ומסיבות העיתונאיים מסתמכת באופן רופף מאד על השגרה האמיתית. כך למשל, מסיבות העיתונאים המקדימות הן מעין תחנת רכבת שאמנים נכנסים ויוצאים מהן, האבטחה בכניסה מרושלת באופן כזה שמאפשר להחמיק פנימה פצצה מבלי לעבור שני בידוקים ברמה של שדה תעופה. הקליפ המקדים של השיר מצולם יום לפני התחרות, והתלבושת לאירוויזיון מגיעה בבוקר התחרות.

החופש האמנותי אומנם צורם לחובבים הותיקים, אך מצד שני, מאפשר לנו להתרפק על קטעים קומיים ברמה של דמעות צחוק- כמו למשל להקת הנודיסטים האיסלנדיים.

גודש יצירות האירוויזיון בארץ מפתיע; ישראל אומנם רחוקה מלהיות חוד החנית האירוויזיונית במילניום הנוכחי (כן, זכינו ואירחנו, אבל גם פורטוגל, אחת המדינות הכושלות בהיסטוריה בכלל ובמלניום הנוכחי בפרט). מאז שנת 2000 צולמה הסדרה ‘הללויה’, הסרט ‘בננות’, ורומן בשם ‘שלוש דקות של נצח’ פורסם על ידי היחצ”ן אלון אמיר.

אין מדינה שמשתווה לתאווה הישראלית ליצירות אירוויזיוניות, אולי שבדיה. בשנת 2000 הוקרן הסרט ‘פעם בחיים’ על עקרת בית ששולחת שיר לקדם המקומי ומתמודדת עם המשפחה שנותרת מאחור ועם כוכבת פופ מקומית שמתמודדת איתה על הכתר.

הסדרה ‘דוז פואה’ מנצחת את שאר היצירות בעצם כך שהיא חותרת תחת מודל השלום והאחווה של התחרות ומציגה את הצדדים האפלים באירופה שלא מוכנים להשלים עם החזון.

יתר על כן, הסדרה היא מופת הפקתי שכן היא פותחה, צולמה ונערכה במהירות הבזק, ולמרות החופזה עדיין מדובר בסדרת קאלט שתישאר איתנו שנים רבות.

ראוי לציין את שני הכוכבים- רוי מילר כפארודיה על ישראלי קשוח שמוצא את עצמו מאלתר בדראג, ושני קליין בתפקיד ציונית הנודניקית החייכנית. מעין דודה שושנה בצעירותה, בוגרת תנועות נוער שלא התבגרה בעצמה. 

אני מחכה כבר לסדרת ההמשך!