וואי וואי וואי ממשיכה לפעור פערים בחומת הבטון של הבולישבזם הפייסבוקי ולהראות איך נראים באמת החיים של צעירים כיום. עם זאת, הפרק על שוק הדיור החל את דרכו על מדרון חלקלק ופספס את השורות התחתונות החשובות ביותר.
תארו לעצמם שמישהו יתאר כדורגל בלי גולים או אירוויזיון בלי גייז. כך תיאר יאיר אגמון בסדרה את הישוב חריש בלי לדבר על הפקקים. חריש נבנתה ‘מהרגע להרגע’ בלי שום תכנון עירוני ועם כביש גישה אחד שיוצר פקקים איומים מידי בוקר. כמו כן גם הנושא של אחזקת רכב לא הוזכר בכלל בפרק. מי שרוצה לגור בחריש, כפר יונה או קדימה חייב להחזיק לעצמו רכב צמוד בשביל להגיע לסופר , לספריה, או לגן הילדים. אין שום דרך לגור במקומות האלה ולהתנייד באוטובוסים. עניין שמייקר מאוד את המחיה ומשהה את הזמן של צבירת הון ראשוני. העניין הגרוע ביותר הוא שמדובר כבר בסטנדרט.
הנקודה השניה שהכעיסה אותי בפרק של וואי וואי וואי היא הראיון עם השמאי אוהד דנוס, לשעבר יו”ר לשכת שמאי המקרקעין. לומר למישהו שעובד 240 שעות בחודש “תחסוך עוד יותר, תעבוד קשה יותר” זו אכזריות. כמו להגיד לאישה מוכה- ‘אל תרגיזי את בעלך’. דנוס אמור להיות אדם הגיוני שמקבל החלטות. הדחיקה של אנשים צעירים להרוויח יותר כסף במסגרת תנאי ההעסקה הבנגלדשים בישראל שולחת צעירים רבים לפתוח עסקים. הבעיה בישראל היא שמי שפותח עסק, ברוב רובם של המקרים גם סוגר אותו עם פשיטת רגל. שיטוט מהיר באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הציג תמונות מצב קודרות למדי בנוגע למימדי פשיטות הרגל בישראל. יתרה מכך, שוק הפרסום המקומי דוחף הלוואות לכל דורש כאילו היה מדובר ב-‘כסף חינם’. כפי תיארה הצדקת צליל אברהם בסרטון קצר וממצה.
בין גדרה לחדרה ‘וואי וואי וואי’ דוגרת
טעות נוספת של ההפקה של הייתה בכך שהמרואיינים המרכזיים עבדו במקצועות ‘חופשיים’ מדי. מפעילת ילדים, צלם או נגן. אנשים שנושאים על מצחם אות קין חברתי בשל כך שלא הלכו להייטק ודנו את עצמם לחיי עוני.
לדעתי היו צריכים להראות את אנשי ההיי-טק בתחומים הרווחיים ביותר שלא מצליחים לסגור את החודש.
בסיכומו של הפרק, הן צליל אברהם והן יאיר אגמון סיכמו את בעיית הדיור בתור “בסוף כולם מסתדרים”. לדעתי לא מספיק להגיד מסתדרים אלא להראות מה המחיר של “ההסתדרות” הזו – ההורים שמגיעים כל יום אחרי שהילדים שלהם הולכים לישון, סבים וסבתות שהצליחו להוציא את בניהם ובנותיהם מהבית כשהם בני שלושים ואותם בנים, כעבור שנה, החזירו דיירים חדשים- נכדים.
תמונת המצב שעלתה בפרק הזה הייתה יותר מידי אופטימית ויותר מידי מקלת ראש. אנשים הפסיקו להתרעם ולהכניס את נושא הדיור לשיח היומיומי מתוך ייאוש. השלמה עם איכות החיים הנמוכה והפיכה שלה לסטנדרטיזציה זו הטרגדיה הגדולה של הדור שלנו. כך למשל המראיין מופתע לטובה כאשר הוא שמה שהגברת משלמת 2300 שקלים על דירה של ארבעה חדרים בחריש זה זול זה יקר ברור שהוא מתייחס לכך בתור עניין שהוא זול זה מפתיע לטובה אבל זה לא אמור להיות מפתיע לטובה.
אי אפשר לקרוא למה שקרה לדור שלנו ביש מזל צריך לקרוא לזה בשם הפקרות. המדינה ואנחנו איפשרנו לבעלי דירות ולקבלנים להפוך את הרצון שלנו ליציבות מינימלית בחיים למעין מכרה זהב. כשבני הדור שלי יצאו ועודם יוצאים לעצמאות כלכלית הם נתקלים בחזירות הפושעת ומסיקים ה שבישראל, מי שרוצה להתקיים בכבוד מינימלי חייב לעקור מתוכו כל פיסת חמלה אפשרית, כפי שכבר תיארתי לפני שנה.
