יותר מכפי שטיפול ה- קמבו סיקרן אותי, תמיד רציתי לדעת מה עבר בראש של חבורת האינדיאנים שאמרו לעצמם: ‘בואו נתפוס צפרדע, נקשור לה את הרגליים ונגרד ממנה ארס’.

הטיפול האלטנרטיבי צובר תאוצה בשנים האחרונות ומיועד למגוון רחב של חוליים. לקוראיי המנוסים ברור כבר שאני לא הקרפדה הירוקה ביותר בביצה, ולמי שלא מכיר אותי, אתם מוזמנים לבינג’ על הפודקאסט שלי ‘העשירייה’.

לפני הטיפול ווידאתי שמדובר בצפרדעי חופש שלא נפגעו במהלך תהליך ההקזה. את דוד יצחקי אני מכיר כבר שנים ועל כן סמכתי עליו בעניין החשוב כל כך- החיים עצמם (החיים של הצפרדע כמובן).

החלק הקשה של הטיפול התחיל עוד לפני שבכלל הוכשתי. הטיפול נערך אחרי צום, ומצריך שתייה של שני ליטרים של מים. בתור נצר למשפחה פולנית-תוניסאית כמובן שניסיתי להתמקח על כמות המים שנמזגו לי, ואפילו העזתי לשתות קפה באותו הבוקר (דבר שאסור על פי הרפואה השמאנית). בפועל, שתייה הקפה ‘פגמה’ בתוצאות, לדעתי, כמו שחוסר בטאטוא רצפות  פוגם בתוצאת הספונג’ה.

דוד הכווה לי בכתף שתי כוויות ועליהן מרח את הארס. במשך חצי שני חשבתי לעצמי איך דבר כזה ירגיש, ובתוך רגע הבנתי כאב חד פילח לי את הגוף, כמו פגיעת משקוף בזרת .תוך דקה מצאתי שימוש הולם בדלי ההקאה שהונח לצידי, ובמשך כמה דקות עברתי ייסורי תופת שגרמו לי למלמל ‘אולי כדאי שתזמין אמבולנס’.

כשהמבט שלי נתקל במראה, הבחנתי שאני נראה כמו האוורד מהמפץ הגדול אחרי שהוא אכל חטיף בוטנים (להם הוא אלרגי).

כמה דקות של ייסורים התחלפו בתחושת שלווה משונה. במשך שעה נוספת דוד שר לי שירים, ואני הזעתי את כל הרעלים האפשריים מתוך הגוף שלי. בסיום הטיפול הוא קינח מהזרוע שלי את שאריות הארס   והניח לי לשכב עוד זמן מה עד שהתאוששתי וחזרתי לעצמי.

בסיום טיפול הקמבו לא הרגשתי משהו שונה במיוחד, וגם לאחר כמה ימים לא יכולתי להצביע על שינוי קיצוני, וטוב שכך. לא ציפיתי לשינוי מיידי, אבל כעבור כמה ימים שמתי לב שנעלמה המועקה שהתעוררה בקרבי בשבוע הספר כשהבנתי עד כמה אני ממהר לקדם ספרים של אחרים בעוד הרומן שלי התחיל להתמהמה. גם עייפות רבה שהצטברה בשבועות שלפני הקמבו נעלמה כלא הייתה.

הטיפול של הקמבו נסך בי שלווה וצלילות שאפשרו לי פרודוקטיביות רבה בבניית האתר שלי מאז, וחשוב מכך- הטיפול גרם לנשמה שלי להיות יותר פרודוקטיבית.