עגנון ואלתרמן  הם בין היוצרים היותר מצוטטים והנחקרים בתרבות העברית. עם זאת מעט מאוד נכתב על החיים שלהם עצמם . חיי עגנון ו-אלתרמן של דן לאור העירו מחדש את שני היוצרים האלו.

לפני עשרים שנים בערך, סבא שלי  קיבל במתנה את הספר “חיי עגנון” מאת דן לאור. אני זוכר שהבטתי בתמיהה בגוש העצום של הדפים הכרוכים ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאקרא את הספר הזה  אי פעם.  אבל היום האחד הזה הגיע.

בהמשך גם קראתי את הביוגרפיה של אלתרמן שכתב אותו המחבר, ועדיין יש לי טעם של עוד.

מדובר בשני פרוייקטים רציניים מאוד הן לכתיבה והן לקריאה.  פרופ’ דן לאור  באופן עקבי הורס לי את הטענות על חוסר התוחלת של מדעי הרוח. באותו הנושא, ראוי לציין כי  דן מירון ביקר בחריפות את הביוגרפיה של אלתרמן אבל מירון, במידה רבה, הוא חברה קדישא של מדעי הרוח.

לכאורה הקשר בין עגנון ובין אלתרמן הוא קשר מקרי בהחלט . האחד הוא משורר ומסאי השני הוא סופר ופרוזאיקן.

עגנון היה  אחד היחידים , להערכתי,  מאותה התקופה שעסק רק בפרוזה ולא ניסה את כוחו גם בכתיבת שירים.  אלתרמן לעומתו הצליח רק בכתיבת שירים עוד דברים מחורזים אבל פרוזה או הבנה דרמטית היו עקב אכילס שלו.

בצמד הביוגרפיות דן לאור מתחקה אחר הצדדים הלא ידועים בחייהם של השניים.

כך למשל הוא מרחיב בעניין הקשר בין עגנון לשוקן והאופן בו הנדבן היהודי החזיק מבחינה כלכלית את הסופר המתחיל.  הביוגרפיה  חיי עגנון מעלה כי הפופולריות שלו הייתה פחותה בהרבה מזו שאנחנו זוכרים.  אפילו הזכייה בפרס נובל לספרות  הושגה רק בזכות עבודת יחסי ציבור מאומצת בארץ ובחו”ל.

עגנון, כך מתברר לא היה המועמד הראשון שחשבו עליו,  ואם היסטוריה הייתה מתקדמת קצת אחרת יכול להיות שזוכה פרס נובל הישראלי הראשון היה בכלל זלמן שניאור.

הביוגרפיה – חיי עגנון מציירת אותו  כאמן מיוסר שסובל מבעיות רבות לא מצליח להסתדר לא בארץ ולא בגולה . הוא נוכח נפקד בכל מקום שהוא נמצא בו.

הרומן ‘שירה’ שפורסם לאחר מותו מאשש את הטענה הזו מכיוון שמדובר ברומן גותי אפל ואירוטי, דבר שעגנון לא היה מעז לפרסם בחייו.

בעקבות הקריאה בשתי העבודות הבנתי שהביוגרפיה של אלתרמן  משלים את הביוגרפיה  של עגנון.  שניהם חיו בערך באותה התקופה,  חוו את אותן החוויות, דיברו באותן השפות אבל המרחק ביניהם תהומי.

נתן אלתרמן שבכלל רצה להיות אגרונום ונקלע , כמעט בעל כורחו,  לתפקיד נושא הדגל של הפובליציסטיקה המחורזת. אילו הוא היה חי היום הוא היה כותב פואטרי סלאם (אם כי היה מגמגם ולא מצליח להופיע).

הביוגרפיה של אלתרמן מבהירה כי ההיבריס האישי שלו היה בכך שראה עצמו  בתור דרמטורג ופרוזאיקן.

אני זוכר שלמדנו את פונדק הרוחות לבגרות מיד אחרי שלמדנו את אדיפוס ואני התרעמתי בשיעורים  פעם אחר פעם. הוכחתי לפי הכתוב שנתן אלתרמן עושה כמעט הפוך ממה שאנחנו מכנים דרמה ‘עשויה היטב’.

הערך הספרותי היחידי של פונדק הרוחות, כפי שנטען בביוגרפיה מאת דן לאור, הייתה באופן הכתיבה ובטקסט השירי, שהיה נטול כל ערך דרמטי.

המשורר הלאומי נכשל שוב ושוב כאשר ניסה לכתוב מחזות של ממש.  כך למשל הדוגמה המפורסמת של שלמה המלך ושלמי הסנדלר שאלתרמן חרז על-פי מחזה של סמי גרונמן ובעקבות ההצלחה ניסה לכתוב מחזה משל עצמו בשם ‘אסתר המלכה’.

מדובר במחזה שכל עורך מחזות מתחיל היה עובר עליו בטוש אדום ומשאיר מתוכו חמישה משפטים ואת שיר הערש המפורסם.

בסופו של דבר הן – חיי עגנון והן הביוגרפיה של  אלתרמן מציגות שני יוצרים מתוסכלים, שחוו מערכות יחסים קשות ומסובכות, שספק אם היו מתגמלות. שניהם היו יוצרים פורצי גבולות שנתקלו בתקרת זכוכית כאשר ניסו ליצור את מה שהלב שלהם רצה ‘באמת’.

למרות המחקרים הענפים והמדוקדקים הביוגרפיות מוכיחות, שלא תמיד כדאי להכיר את האמן שאותו אתם מעריצים, כי עלול להסתתר אדם קטן וסגפני מאחורי היצירות הכבירות. הגאונות של דן לאור הייתה להציג את הצדדים האנושיים והארציים באישיויות של עגנון ואלתרמן, ובכל זאת לא לפגום באהבה ובהערכה ליוצרים.

שתי הביוגרפיות, הן של עגנון והן של אלתרמן- ארוכות ולא מאד ידידותיות למי שלא בקיא בעבודתם, אך עם זאת הן מתגמלות ומעוררות תיאבון. המון תאבון!