הסרט השמן והרזה המספר על סיבוב ההופעות האחרון של לורל והארדי גרם לי לפקפק בעצמי ובקיבולת האומנות שלי. להלן הווידוי.
אחרי שבשבוע שעבר צפיתי בסרט על אלטון ג׳ון rocket man התאכזבתי קשות ניסיתי לרומם את רוחי בצפייה בסרט על הצמד המפורסם, והמצב הדרדר.
הסרט רוקטמן על חייו של אלטון ג׳ון מכיל בתוכו את כל המרכיבים הנכונים לסרט ביוגרפי מנצח אבל בפועל התוצאה מביכה.
מעולם לא צפיתי בסרטים של לוראל והארדי. אני מראש לא צופה בקומדיות בשחור-לבן, מניסיוני המר הן לא מצחיקות אותי, וגורמות לי להרגיש כאילו יש בי משהו פגום.
בתקופה שלמדתי משחק, כמה מורים השתפכו על צ׳ארלי צ׳אפלין למשל, וכאשר צפיתי באחד הסרטים האילמים שלו שלו הרגשתי שאני יותר נבוך מאשר משועשע.
כשהגעתי לצפות בסרט השמן והרזה חשבתי שיהיה מדובר באיזה נדבך לא ידוע ומרתק מההיסטוריה שלהם, חשיפה של פצעים שותתים מתחת לחיוכים ולקטעי הסלפסטיק. הייתי בטוח שתכליתו של הסרט היא מסירה של מוסר השכל שטרם השכלתי בו.
עם זאת, כבר בתחילת הצפייה הבנתי שמדובר בסרט על שני אמנים ותיקים שעבר ביניהם חתול שחור וכעת הם יוצאים לסיבוב הופעות בו ייפרדו לשלום מהמעריצים האחרונים.
דבר הנורא יותר מללכת לצפות בסרט על אמנים שאני לא מכיר ולהעריך על מה הסרט (חמש דקות לאחר שהתחיל) זה לגלות שצדקתי לחלוטין וששום תוספת או תובנה חדשה על עולם הבידור לא יתגלו לי.
עם זאת, הסרט גרם לי, לפחות קצת, להבין את עצמי. בתור אדם מגושם שריסק בחייו יותר צלחות מאשר טברנה יוונית, גיליתי שגם לוראל והארדי היו אנשים מגושמים במציאות, ולמעשה הסלספטיק בסרטים היה מעין שחזור של ההתנהלות היומיומית שלהם.
לדעתי הבעיה העיקרית של הסרט היא שהפרמיס שלו הוא משהו בסגנון של ”סרט קומי ומרגש על אמנים שרובכם שמעתם עליהם בדרך כדרך אגב”.
לסרט הזה אין נושא אין קונפליקט. אפילו המאורע המחולל בקושי יכול להתניע עלילה צדדית בסדרת דרמה עם ציון אפסי בIMDB.
לקריאת
