המחזה האמריקאי מאת לין נוטג`, זוכה פרס פוליצר, מספר על לב המאפליה של מלחמת האזרחים בקונגו. עידו ריקלין הבמאי ביצע פלא בימתי, שהופך את ההצגה להכרחית.
החוויה שלי מההצגה הפקר התחילה לפני ארבע שנים במנילה בירת הפיליפינים שם צפיתי במחזמר (המוצלח באופן מעורר תמיהה) ‘הגשרים של מחוז מדיסון’. המחזמר עוסק במשפחה של איטלקים בארה”ב, וכולם שוחקו על ידי פיליפינים.
קיוויתי שיום אחד אזכה לראות מקרה הפוך- שבו שחקנים ‘לבנים’ יגלמו דמויות מלאומים שונים, בלי ‘בלאק-פייס’ או ניסיונות מגוחכים להתאים את עצמם לארץ המוצא (ע”ע רשומון).
לקחו לי ארבע שנים עד שהיום הזה הגיע, והחזון התגשם באולם הקטן של תאטרון באר שבע, בבימויו של עידו ריקלין.
ההצגה הפקר מספרת על כפר נידח בקונגו בו אישה בשם מאמא נאדי (המושחקת על ידי שרה וינו אלעד) מקיימת בית זונות / בית מרזח המשרת את כל הצדדים במלחמת האזרחים בליבה של אפריקה. זו אחת הטרגדיות הגדולות ביותר של המאה ה-21 וכולנו אשמים בכך, מכיוון שכולנו צורכים טלפונים סלולריים המכילים את המחצב היקר קולטן הנכרה רק בקונגו.
המשאב היקר והמלחמה המתחוללת סביבו, בזכותו ולמרותו, גורמים למיליוני גברים צעירים לצאת לשדות הקרב, כאשר רבים מהם אונסים ובוזזים. המושג אונס הוא מחמאה לפעולה השטנית שהם מבצעים – קריעת הווגינה של האישה (זאת מתוך אמונה תפלה שכאשר גבר אונס אישה ומשסף לה את הואגינה מאצ’טה- היא לא תוכל להיכנס להריון יותר מאף גבר אחר והאבהות שלו תהיה מובטחת, גם אם הוא נוטש את האישה והתינוק שייוולד). הנשים שחוות את האונס הברוטאלי מנודות ממשפחתן מחמת קלון ופגיעה בכבוד המשפחה.
(הפקר מאת לין נוטג‘: השיר: “היי מסייה” בביצוע שרה וינו אלעד והלהקה)
את הקטסטרופה הזו הפכה המחזאית לין נוטג` למונומנט תיאטרוני חד פעמי.
האלמנט הראשון באשר למחזה הוא הזעזוע הבלתי מתקבל על הדעת, ואין בכך שום דבר חדש לקהל הטיפוסי של שנת 2019. כיום הזוועות הן חלק בסיסי בכל תוכנית טלוויזיה עתירת רייטינג ושבחים.
מיליוני צופים ברחבי העולם יושבים בציפייה לקראת הפרק הבא של ‘סיפורה של שפחה’, ומתחלחלים בהנאה ממראות האימה של סדרות כמו צ’רנוביל או משחקי הכס.
הזעזוע במחזה הוא לא פיזי (כמעט). התיאורים והסיפורים שמסביב לו – הם המחרידים.
ניתן לסווג את הפקר בתור מחזה ‘פוסט טרגדיה’ שבו הנורא מכל כבר קרה, ומעשים שלא יעשו כבר נעשו. כעת נותר לאסוף את השברים ולנסות לזקוף ראש בעוד חייל או חבר מיליציה מנסה לכפוף את אותו הראש לעבר אזור החלציים שלו.
עניין נוסף באשר לסגנון הפוסט טרגדי של המחזה הוא בכך שנעדרת ממנו כל תוכחה. הוא לא מנסה להראות כיצד חיים לצד מלחמה יכולים להסלים, ואף לא מתיימר להציג את האיוולת שבמלחמה מכיוון שזו מובנת מאליה בעצם קיומו של המחזה.
החומר הדרמטי של הפקר בונה את עצמו תוך כדי התגלגלות העלילה. אין תקדימים לטקסט דרמטי שמנסה לחתור לעבר קתרזיס לשווא. הדמויות לא יכולות לחוות גאולה מצד אחד, ומצד שני שום דבר רע שיקרה להן, (לרבות מוות) לא יכול להיות חמור מהמצב שבו הן נמצאות ממילא.
ראיון עם שרה וינו אלעד על המחזה הפקר בבמיוי של עידו ריקלין
אמא קוראז פינת הג’יגולו מקונגו.
במובנים רבים הפקר מזכיר את המחזה גרמני של ברטולד ברכט על אמא קוראז המרוויחה מתופת המלחמה אבל מאבדת את ילדיה.
כאמור הפקר לא יכול להיכנס לתוך המשבצת הזו, מכיוון שלא מדובר במלחמה אירופאית תדירה של המאות הקודמות אלא אוסף של פשעי מלחמה המבוצעים בימים של אומות מאוחדות אשר מביטות על המתרחש בעיניים עצומות.
האיזון העדין של הפקר
צפיתי במחזה הפקר , זמן קצר לאחר הצגת הבכורה ולחרדתי תברר לי שההצגה לא תצא מבאר שבע להופעות קניינים במקומות אחרים בארץ.
לאחר שצפיתי בהצגה הרגשתי בושה בשם כל קניין שצפה בה והחליט לא לקחת אותה.
עם זאת, ניתן להבין את ההסתייגות. ההצגה דרמטית מאוד אבל חסרת קצב שמסכך את תהליך העיכול שלה.
זו הצגה אפריקאית על עולם תזזיתי שנעה באיטיות אירופאית.
עניין חשוב שהיה צריך להדגיש במחזה הוא הקולטן. אותו מחצב שמשסע את המדינה האומללה הזו. בהצגה לא הוסבר באופן מדויק מספיק ש-‘קולטן’ זה שם עצם ולא איזה ‘קולטן שמש’, ושאותו המחצב נכרה רק באפריקה ולא בשום מקום אחר בעולם!.
כמו כן הפתח של המסעדה על הבמה נראה בצורה מפורשת מאוד כמו ואגינה פעורה. המחזה היה זקוק ליותר מאשר תרגום לעברית, הוא היה זקוק ל דרמטורגיה ונטרול קצוות. לפחות עשרים אחוז מהמחזה היה יכול להצטמצם ובכך להעשיר את המסר.
אנסמבל לפנתיאון
כאמור, האלמנט הבולט ביותר על הבמה הוא הוואגינה, אבל עבר אחר דאג להיזון בין כל המערכות השונות – הסרעפת של המחזה, דמותה של מאמא נאדי אותה גילמה שרה וינו אלעד. מדובר בתפקיד חד פעמי של אישה חסרת פחד המתייצבת פנים מול פנים מול מנהיגי מיליציות חמושים ומבקשת מהם את מחסניות הנשקים בכניסה למתחם. שרה וינו אלעד מחזיקה בשתי ידיה בתפקיד המשלב באופן בלתי-אמצעי קור רוח נועז לצד חמלה אינסופית והשתוללות של חיה פצועה.
רעות אלוש, הזמיר מהמחזמר סוליקא, קיבלה הזדמנות נוספת מתיאטרון באר שבע לתפקיד מוזיקילי, דבר שכולנו בקהל נהנינו ממנו. גם כאן מדובר בתפקיד בלתי אפשרי שמצריך תועפות של בגרות, ורעות אלוש עמדה בו בגבורה
עודד לאופולד, המשחק את קומנדר אוסמבנגה , מפקד בצבא הקונגולזי, נושא עמו את השם של המלך הבלגי שאחראי יותר מכל למצבה העגום של המדינה. לאופולד ידוע במסורת של תפקידים קשוחים אבל כאן מדובר בהתעלות.
אמיר קריאף המשחק את כריסטיאן מפליא להציג יכולת משחק כמעט מתמטית שמשווה לדמות שלו מעין-הכרחיות של משוואה ארוכה אך אלגנטית, תוך קלילות ואנרגטיות.
דניאל מנוחין המשחקת את ז’וז’פין היא הביץ’ האולטימטיבית שמזכירה לקהל שאין במשחק הזה טובים ורעים, וכל מי שנפגע בנגע המלחמה עלול להפוך לטורף בעצמו.
אודי בן דוד, המשחק את אראי הוא שחקן ותיק מאד באנסמבל של תאטרון באר שבע (אני זוכר אותו עוד מהימים של פוטו בגדאד, ושמחתי לראות שהוא עדיין פעיל!). באחד מרגעי השיא של המחזה, בן-דוד הציג קטע שבו עליו להחליט החלטה גורלית בתוך מספר שניות . יש בקטע הזה משהו שמייצג באופן מקודד את כישרון המשחק שלו, מעין שלווה נסוכה בתוך געש בלתי אפשרי.
אורן כהן שמשחק את פורטון התמודד עם תפקיד במשקל ברזל – גבר אכול חרטה על כך שעשה את הדבר הנכון מבחינת השבט שלו, ובכך חטא בחטא איום מול האישה שהוא אוהב. התפקיד לא היה שלם ללא בן דודו אותו גילם גיל ארי כהן, החצי השני בסאגת האיסורים וההלקאה עצמית.
כמו כן ראוי להזכיר את דמותה של סלימה המגולמת על ידי מעיין תורג׳מן, שילוב של איכרה בורה ומקוננת בלוויות- דבר שמייצר דמות הופכת קרביים.
המקהלה היוונית בטרגדיה הקונגולזית הצטצמצה לאיש אחד- דני שפירא, מתופף ופתית קורנפלקס אנושי (האדם ההכי פחות אפריקאי על הבמה). התפקיד של דני היה כמו סורבה שמגישים במסעדות יוקרה בין מנה למנה כדי לאפס את החך בין סדרת טעמים אחת לאחרת.
הקסם של עידו ריקלין
מאחורי היצירה הזו עומד עידו ריקלין, במאי שעושה חיל בשנים האחרונות באופרה, ומייבא מתוכה אלמנטים גרנדיוזיים של נוכחות לתוך הבמה המינימלית של תאטרון באר שבע.
ריקלין שמר את האיזון השבריר שהל המחזה חי ונושם, למרות שביצבצו פה ושם אלמנטים של מחזה מוסר. עם זאת, לו גם היה נשמט היסוד הדידקטי מתוך הספור , גם אז היה הפקר אוסף של סיפורים אנושיים מרתקים. ריקלין הוא אחד הבמאים המרתקים ביותר בישראל, עם ראיה בימתית שהיא עתירת ביטוי, שופעת ברקי מחשבה, נוגעת בשרשי הדברים ומעוררת את הצופה.
ואתם קוראי הפוסט, תפעילו לחץ ציבורי, תפעילו את האו”ם אם צריך, כדי שההצגה ההכרחית הזו תמשיך להציג!.
לקריאת
