במשך ההיסטוריה בני אדם ניסו דרכים שונות על מנת לרסן שררה, כוח לצד תאוות שלטון ותאוות בצע. פעם זו הייתה הדת אחר כך האימפריה  ולבסוף מדינות הלאום. כולם ביקשו למשטר את החברה,  אבל כולם ביקשו ליצור היררכיות של כוח. עליית הדמוקרטיה במחצית השניה של המאה העשרים הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה בני אדם ניסו להיפטר מכוח במקום להשליט אותו.

דמוקרטיה היא הסכם בין שליט לנשלטים לפיו השליטים ייבחרו על ידי העם למען העם, ועל כן יש לרצות כמה שיותר אנשים כדי להמשיך לזכות במנעמי השלטון.

בצורה זו או אחרת, העולם המערבי דאג לחינוך בריאות הגנה ותשתיות.

 עם זאת התחזקות הקפיטליזם החזירי נוסח אמריקה, מנפנף בשוויון ההזדמנויות, אבל דורש שהמדינה לא תדאג לשום צורך שבני אדם יכולים לממן בעצמם.

הקטסטרופה המתהווה בעולם כיום קשורה במידה רבה לייאוש שרבים מבני הדור שלי חווים.

צעירים רבים  מאבדים את דרכם והמהפכה היחידה שמתרחשת כיום היא לא המהפכה של המשכילים והנבונים, אלא המהפכה של הנבערים והמשולהבים. הונגריה, הפיליפינים, ארה”ב וברזיל. בכל מקום ההמון דורש אשמים, אויבים, אנשים שניתן להאשים אותם במצב הכלכלי הקשה.

על רקע התסיסה הזו הופקה בחופזה הסדרה ‘השנים’. 

אירועי הסדרה מתייחסים לנושאים אקטואלים שמלווים אותנו בשנים האחרונות: בריטניה והאיחוד האירופי, טראמפ, השינויים הטכנולוגיים התכופים, גלי המהגרים והתחממות הגלובאלית. אירועים רבים המציינים בסדרה מתקשרים לחדשות מהחודשים האחרונים.

כך למשל  מהדורת חדשות פיקטיבית הכריזה על הפתיחה המחודשת של הנוטרדאם (ונפילתו של מגדל פיזה). בבדיקה קצרה שערכתי מתברר שהסדרה עלתה בחודש מאי 2019, ואילו הנוטרדאם עלה באש רק באפריל.

בביקורות רבות מתייחסים לאמירה החברתית  של הסדרה ולדרמה המשפחתית שממסגרת אותה. אין לי מה להוסיף על התשובחות. מדובר ביצירת מופת מדויקת ומפתיעה.

ראסל ט דייוויס היוצר והכותב חתום על ‘הכי גאים שיש’ בגרסה הבריטית, וטרילוגיית הסדרות- “מלפפון”, “בננה” ו-“טופו” (כן, כל השמות הם יופימיזם למה שאתם חושבים).

אתם יכולים לקרוא לי פראנויד, אבל אני די בטוח שראסל ט דיוויס שמע איפשהו על המקרה של אמיר פיי גוטמן ז”ל, והחליט לשחזר את הסצינה בעלת המימדים של טרגדיה יוונית.

כעת  אבקש להתייחס דווקא לדידקטיות ולאופן בו הסדרה כמעט גלשה לפסים של פרופגנדה. גם אני חוטא בתעמולה למען אימוץ תבוני של העתיד. כפי שניתן לראות בסרטון הבא.

אפשר להיות בעל רמת האינטליגנציה של דונלד טראמפ כדי להבין שזה שהדמות של ויויאן רוק היא  למעשה חיקוי של טראמפ (כולל העוויות השפתיים בסגנון דוד לוי).

סיפור המשנה  של ויויאן הוא מעין עלילה בסגנון של ‘איך הפשפש עלה למעלה?’.

מראש היה ברור שהמוקיונית תדלג  בקלות לרשות הממשלה. 

הדמות של ויויאן רוק מצויינת, אבל לא הדמות הפכה אותה למונומנטלית  אלא השותפות של הקהל. הצופים ידעו כבר מה עומד לקרות. זה היה ברור מאליו כמו קומדיה רומנטית. מעין שבלונה של קלישאות שכולנו מכירים היטב, ואדישים להשלכותיה ההרסניות.

הסדרה ‘השנים’ לא מונה שישה פרקים, אלא שתי מיני עונות משני סגנונות שונים. פרקים 1-4 היו דרמה משפחתית שהתרחשו עולם פוסט אפוקליפיטי חסר תקווה. פרקים 5-6 היו מלודרמת ריגול זולה אך הכרחית.

התפנית העלילתית שהפכה את הסדרה למלודרמת הריגול הייתה הרע במיעוטו.

ראסל ט דייוויס היוצר והכותב נחפז ליצור את הסדרה כדי לזעוק זעקה ולומר אמירה. אם מי מכם לא הבין אותה, אצטט  את המונולוג של הסבתא מיוריאל (בגילומה של אן ריד).