הסרט האחרון של אלמודובר הוא התשובה הניצחת לשאלה “למה אמנים לא יכולים לכתוב את הסבל של עצמם”. במהלך הצפייה בסרט הבנתי כמה שהנושא חשוב- לבמאי.
כמה התסריט משמעותי עבור מי שכתב אותו. עד כמה הנושא בעל חשיבות גלובלית כלפי מי שהגה אותו.
הדבר דומה לאינספור הספרים אוטוביוגרפים שיוצאים בשנים האחרונות בהוצאות עצמיות.
ברומנים מתארים סופרים עם מעט הבנה ספרותית, את סיפור חייהם וילודתם .
יצירות גולמיות ולא מזוככות, כרוניקות של זיכרונות מתוקים נטולי כל אמירה, או התבוננות חברתית.
לצורך העניין אקריב את כבודו של יהודה פוליקר שכתב את ספר האוטוביוגרפיה הצל שלי ואני שהיא דוגמה מובהקת לרומן שכזה. ברומן הצל שלי ואני, פוליקר פתח אלבום תמונות הילדות שלו ותיאר מה רואים בכל אחת מהתמונות. ללא חוט מקשר, ללא מסקנות או בחינה עצמית.
מעין נקודת פתיחה שעשויה לשפוך אור על האמן המהורהר שהוא נהיה במשך הזמן.
במובן מסוים גם הביוגרפיה של זלמן שושי היא כזו. אבל ב-“כל הזלמן בשושי” יש צד אפל יותר.
בחזרה ל אלמודובר. נוצרת כאן יריעה מתעתעת, סיפור התבגרות וגילוי עצמי בפריפריה של ספרד לצד סיפור חולי והתקהות נפשית בבגרותו.
אלמודובר היה כל כך שקוע, כנראה, בתוך הסיפור העצמי שלו עד כדי כך שהוא שכח לשאול שאלות בסיסיות כמו מה הגיבור רוצה? מול איזה סכנה הוא עומד אם הוא לא ישיג את מבוקשו, ומה התהליך הנפשי שהוא עובר? .
התמכרות וגמילה לא מספיקות כדי להעביר דמות תהליך. נקודת המוצא של הסרט היא גם נקודת הסיום שלו ובאמצע קטקומבות, דוגי האווזר של המורים הפרטיים ועירום פרונטלי גברי באסתטיקה קולנועית יחידה במינה.
אלמודובר ניסה, ללא ספק, לספר את סיפור הילדות שלו ‘מבלי לספר את סיפור הילדות שלו’. כאילו פחד באופן מצמית מפני נשמות שכנותיו ואמו אשר בשמיים. כדי לעקוף את האיסור על הצגת תמונות הילדות שלו הוא כאילו ‘מצטט’ אותן.
לקריאת
