ייצוגים של ניצולים השואה בתאטרון הישראלי זהים לחלוטין מבחינה כרונולוגית ומבחינה נושאית לניצולי השואה כפי שהם מוצגים בקולנוע.

כך למשל- הסרט ‘הוא הלך בשדות’ אשר הוזכר אך לפני כמה עמודים בתור הסרט משנות השישים, החל את דרכו כמחזה בשנות החמישים (תוך שינוי דגשים קלים בהסתדקותו של הצבר הישראלי).

מחזות אחרים הציגו את האישה בעולם השואה על גווניה ועל שימושיה. כך למשל לנה במחזה- ‘בעלת הארמון’ אינה יודעת שהמלחמה נגמרה וממשיכה להסתתר בארמון האירופאי, תוך שהיא חסומה בפני האפשרות היחידה לגאולה שלה- עלייה לארץ ישראל. לנה המיוצגת במחזה כמו רוח רפאים יכולה לקרום את גידיה ועורה רק אם תחליט לעלות לארץ.

בתחום ה- ‘אל נלך כצאן לטבח’, מוצגת למשל חנה סנש במחזה של אהרון מגד, לא בתור הצנחנית ההיסטורית, אלא בתור אידיאל נשי הרואי ומלא עזוז העומד אל מול המפלצת הנאצית. חנה סנש מציגה את האידיאל אשר אינו מעוגן במציאות ובהיסטוריה ומתוארת בתור ז’אן דארק מודרנית.    למעשה עד היום גילה הצעיר של חנה סנש, והסברה כי היא מתה בבתוליה הכתירו אותה בתור דמות של קדושה אף על פי שככל הנראה בפועל, היא חשפה סודות טרם הוצאה להורג. צנחית  אחרת  אשר פועלה טרם הרבה יותר למאמץ המלחמתי- חביבה רייק, כמעט נעדרת כיום מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

התאטרון הישראלי  הלך והמשיך להתאפיין במשך השנים בהתייחסויות יוצאות דופן בכל הקשור לתחום השואה. כך למשל יהושוע סובול הציג במחזה ‘נפש יהודי’ תיאור של היהודית כנשית ופגיעה בכללותה. את המחזה ‘גטו’ השואל שאלות בלתי אפשריות כגון: את מי ניתן להציל והאם ניתן להקריב את חיי הזקנים והחולים כדי להותיר צעירים בחיים.

מחזותיה של סביון ליבריכט עוסקים לא מעט בשואה- בין המחזה ‘הבנאליות של האהבה’ העוסק בחנה ארנדט, ‘סינית אני מדברת אליך’, על ניצולת שואה החיה במנותק מביתה עד להתאבדות הבלתי נמענת. ‘סוניה מושקט’ העוסק ביהודים המתחבאים בזמן המלחמה.

אף חנוך לווין הרבה לעסוק בשואה במחזותיו השונים. במרבית המחזות ה-‘שכונתיים’ שלו- קרום, חפץ, שיץ. מנוכח ומוצג היהודי הגלותי החי על דג מלוח ופרוסת קרקר כאנטי תזה לדמות הצברית ההיראות שניסו לקבע בתאטרון הישראלי. מחזות שונים העוסקים באכזריות המין האנושי- הוצאה להורג, גאולה, כריתת ראש עוסקים בצדדים אשר ידועים לנו היטב מתיאורי השואה והנאציוּת למיניה.

המחזה ‘הילד חולם’ הינו משל העוסק בשואה מבלי להזכיר יהודים או נאצים ולו במשפט אחד. אך עם זאת מתוארים הפליטים היהודיים (כבמקור הספינה ”סנט לואיס”). במחזה מתוארים הפליטים המנסים לעלות על חוף נידח ‘סלע אפור וצחיח’, כאשר הם נשלחים כלעומת שבאו.

“אני כותב עליכם, הבאים מתוך הערפל, וחוזרים ונעלמים בו. אני בוכה על גורלכם ומשרטט אותו.

פניכם המתקרבות מספרות את סיפור האשלייה; אך כל הכישלון האנושי טבוע בעורפכם המתרחק.

אני אהיה משורר העורף האנושי; המדרון הצר, בו מידלל השיער”

מרכז המחזה הוא הילד המנסה לעלות עם אימו לספינה. אך מאחר ורב החובל חושש כי הילד יקים מהומה ומסרב לקחתו, מציעה האמא את גופה תמורת חייו של בנה ואומרת לו ‘אנחנו לעולם לא ניפרד!’. כאשר הם מגיעים לאי הנידח מציע מושל האי לקחת רק את  הילד אך מאחר וזה משוכנע כי לעולם לא ייפרד מאימו- הוא מסרב להיפרד ממנה, מסרב לעבור דרך ה-‘סדק אשר נפער בחומה’, ולשוב עם אימו אל הנמל ממנו ברחו, לשוב אל המקום בו הוא ימות.

ברבות השנים השואה הפכה לכלי רטורי אף בתאטרון. כך למשל מוצג המחזה  ‘פליישר’ של יגאל אבן אור הוא מחזה מלודרמתי המציג עלילה מנרטיב מגמתי אשר מכפיש את החרדים ומקרבן ניצולי שואה אומללים הנכנעים לכפייה הדתית והשתלטות חרדית על השכונה שלהם.המחזה ספג ביקורת רבה מצד אחד אך הצליח בקרב הקהל (שעל פי מחקר אמפירי שנערך) היה מורכב ברובו מחילונים אשר, בין היתר, השתעשעו מבדיחות על חשבון החרדים.

המחזה מציג את ניצולי השואה, החילוניים כבעלי היסטוריה- השואה, אירוע מכונן בתרבות של עם ישראל, באופן אוטמטי אנחנו כצופים חשים כלפיהם אמפטיה. לעומתם לחרדים במחזה אין היסטוריה ועבר, הם ערב רב של חמומי מוח מוסתים אשר אפילו לובשים מעילים שחורים עבים באוגוסט. החרדים מיוצגים באופן חד מימדי במחזה, סוג של חיות.

במהלך המחזה החרדים מעבירים את החילוניים על מנהגיהם וחובשים שביס לאישה וכיפה לגבר. הדמויות החרדיות הולכות ומתרבות על הבמה, והדמויות החילוניות נטמעות בחרדיות.

המחזה ‘פליישר’ הינו מחזה מגויס. מטרתו העיקרית איננה אסטטית, המחזאי אינו מבקש להציג דמויות עגולות ומורכבות המתחבטות בנבכי החיים, אלא להציג סיטואציה בה ישנם טובים ורעים, צודקים וטועים, תמימים ורשעים. המחזה פליישר נועד על מנת ליצור הזדהות פוליטית, להניע את הציבור למחאה, לחשוף חוסר צדק, לתמוך בשינויים ולבחון את ערכיו. המחזה ‘פליישר’ הינו מחזה כמעט תעמולתי, ישנו קו ברור המנחה את הצופה לאורכו. מעבר לכך המחזאי אינו מסתיר את מגמתיותו במחזה ואף מזכיר בתוכניה “…מנסים לשרוד כניצולים על רפסודה רעועה בתוך הים החרדי הגועש”.  במהלך המחזה מושמעות אפילו אמירות אנטי דתיות רבות- “אפילו לחיות טרף יש נשמה לאלה לא”, “גונבים לנו את המדינה מתחת לאף”, “עוד מעט כל המדינה תהיה שלהם”. יש לציין שאמירות אלו דרבנו את הקהל לתגובות נלהבות ומחיאות כפיים רמות.

סוף המחזה- כיאה למחזה מלודרמתי הסוף חייב להיגמר באקורד צורמני ורם, אם מחזה נגמר באופן אופטימי הוא מסב הנאה ותחושת קתרזיס של התפכחות וניצחון. כאשר המחזה נגמר ברע הוא נגמר לרוב בטרגדיה מושלמת המביאה אתה קהל לכדי הבנה שעליו לקום ולעשות מעשה כדי לשנות את המציאות מבלי שיבחן את עצמו ואת אשמתו שלו באכזריות העולם. המחזה ‘פליישר’ מסתיים בנידוי והחרמה מוחלטת של האיטליז, ולאחר מכן אף בשריפה באיטליז המכלה את כולו על בעליו הנספים בדליקה, לאחר מכן הסוף הנורא ממשיך באימוץ בנם המפגר של הזוג על ידי חברי הקהילה החרדית.