השואה היא נקודת המפנה החשובה ביותר של תרבות המערב ומסמלת את שיא שפלותו של המין האנושי לעומת מקרים בודדים של שיאי חמלה אשר גם כמותם לא נראו לפני כן במין האנושי.

עיתויה של מלחמת העולם השניה מדגיש את עצם האבסורד הטמון בה- אירופה  עמדה בפני שחר של עידן חדש עם פרוץ עידן ההשכלה, מהפכה תעשייתית משולהבת שהייתה עתידה להחיות את היבשת למודת המלחמות. בתחילת המאה העשרים, לאחר כשלושים שנות שקט פרצה המלחמה שאף אחד לא ציפה לה, אף אחד לא רצה בה ועדיין דור שלם הלך ולא חזר. מלחמת העולם הראשונה, מהמלחמות חסרות ההיגיון ביותר בהיסטוריה העולמית, מלחמה אשר לא הייתה שום סיבה לאף צד לקחת בה חלק ועדיין גבתה מחיר שאירופה לא ידעה כמותו קודם לכן.

לאחר מלחמת העולם הראשונה בעוד אירופה בקושי מספיקה להתאושש. הגיחה גרמניה הנאצית ממערב לעומת רוסיה במזרח וההידרדרות למלחמה בשלב זה יכולה להידמות לעגלה המידרדרת בשל משטח הנטוי רק ב179 מעלות. כלומר- המערב המאופק ניסה והתאמץ בכל כוחו לא לקחת חלק במערכה אך נאלץ להיכנס פנימה במלוא כוחו, ובמקרים של צרפת ובריטניה לספוג את ממשלת וישי ואת הבליץ.

השואה אשר הייתה שיאה של מלחמת העולם השניה עברה את הגבול בין ‘טיפשות’ ל’רשעות’. בעוד מלחמות אירופה באלפיים שנות קיומה היו עתירות לא פעם במעשי רצח המוניים ורדיפות אתניות. בשואה נוכח העולם לראשונה בשיטת הריגה כל כך שיטתית ובעלת מימדים דמוניים (ההדגש על תפיסת כל יהודי ויהודי באשר הוא יהודי, ומאמצים חסרי פרופורציה כגון שליחת פלוגה שלמה על מנת לאסור משפחה אחת של יהודים בשבי).

העולם אשר התעורר אל בוקרו של ה16 באוגוסט 1945, לא יכל לשוב להיות אותו העולם שהלך לישון ב31 לאוגוסט 1939.

בנפילתה הפכה המפלצת הנאצית לראי השחור מולו נאלצו להביט מעצמות המערב ולראות את עצמן. גרמניה הגזענית והחשוכה של שנות השלושים לא הייתה שונה בהרבה מבריטניה, צרפת או ארצות הברית של אותן השנים. האתנוצנטריות של גרמניה לא הייתה שונה מזו הבריטית או הצרפתית אשר שלטו במחצית העולם ומעשיהם הדמוניים שימשו תמרור אזהרה חד משמעי לאותן מעצמות אשר התבססו על גזענויות דומות.

“האירוניה” בדבר טראומת השואה-

השואה הינה בו זמנית שברה המוחלט של אוטופיות המאה ה18-19 והן הגורם אשר בעצם הטראומה שגרם, גם הביא לכינון הדבר שהכי דומה לאוטופיה מבחינה אנושית.

במאה ה19 פילסופים כמו קארל מארקס אשר דיבר על ייסוד חברה בה הפרולטריון ייגבור על הבורגנות. מקס וובר הניח את יסודות הפוליטיקה והסוציולוגיה המודרנית. דיווד יום, ג’ון לוק, ז’אן ז’אק רוסו, ווולטר וקנט לקחו כולם חלק במהפכת הנאורות אשר לנוכח מלחמות העולם נדמה היה כי לעולם לא יוכלו להתקיים.

עם זאת מאז מלחמת העולם השנייה אנחנו עדים לצמיחה אקספוננצילית של חירויות הפרט אשר הפכו לערכי יסוד בתרבות העולם המערבי. כיום בכל מדינה בה מתקיימות בחירות ישנה זכות הצבעה גם לנשים. בארצות הברית השתחררו האפרו-האמריקאים מהאפרטהייד, הנשים החלו לאייש משרות מפתח ולצאת מארבעת אמות עבודות הבית להן היו כבולות, ההומוסקסואלים והלסביות בשנות השישים צעדו ברחובות. 191 מדינות חתומות על האמנה לזכויות הילד (דבר אשר לא היה ברור מאליו עד אז).

מאז מלחמת העולם השניה לא היינו עדים לאף תרחיש בו מדינה אחת כבשה לחלוטין מדינה שכנה. אם בתחילת המאה הקודמת היה תסריט סביר שבוקר אחד גרמניה תפלוש לפולין, נורבגיה תכבוש את דנמרק, רוסיה תספח את המדינות הבלטיות ושארגנטינה ‘תבלע’ את אורוגוואי. היום אלו תסריטים אשר נתפסים בגדר אבסורד. אני מניח שגם אם נחפש עמוד במגירות של רמטכל צבא פינלנד לא נמצא את ‘תוכנית יום הדין למקרה של כיבוש שבדי’, ואין אף חייל בצבא צרפת אשר מוכן לרגע בו המפציצים הבריטים ייצאו להפציץ את פריז.

מלבד פלישת צפון תימן לדרום תימן (1967) צפון ויטנאם לדרום ויטנאם (1959) סין לטיבט (1959) (פלישות למדינות שאינן חברות באו”ם ולא הוכרו כמעט על ידי אף מדינה) וכיבוש כווית על ידי עיראק 1991- אין לנו שום עדות לפלישות ולסיפוחים אשר רווחו בעולם מאז שחר ההיסטוריה.                      המלחמה הקרה אשר עם סיומה התגלה כי קיימה את שני התנאים העיקריים למלחמה עולם (שינוי טוטאלי של מאזן הכוחות בעולם והקמת מדינות חדשות רבות), הייתה קרה עד יומה האחרון מהפחד המשתק מפני פצצת אטום כפי שהוכח בירושימה ונגסאקי. אף מנהיג בשום צד, לא רוצה להיות זה שיביא על ארצו אסון שכזה.

גם אם נדמה כי סכסוכים פנימיים ועקובים מדם ממשיכים להדהד במזרח התיכון ואפריקה, וגם אם אחוזי הפשיעה אינם נמוכים דיים. המין האנושי של סוף המאה ה20 הוא ההפך המוחלט של המין האנושי מתחילת המאה העשרים. העולם אשר היה חרד באופן תמידי מרעב, מגיפות ומלחמות, הצליח להתגבר על שלושת הגורמים אשר היו מהמכריעים ביותר עבור מרבית בני האדם.

העולם של סוף המאה ה20 נלקח כמובן מאליו אל מי שנולד לתוכו. רוב ילידי שנות השמונים והתשעים לא יכולים לעלות על דעתם מצב בו אין אוכל בכלל בשום מקום, אינם מפחדים מהצטננות קלה שמא תהפוך לקטלנית, ואינם יכולים להעלות על דעתם חורבן מוחלט של הערים בהם הם חיים. אפילו בישראל מוכת המלחמות, הטילים של המלחמות בעזה מוציאים אנשים רבים משלוותם, גורמים לחרדה עצומה, אך אף אחד לא מעלה בדעתו שמתקפה שכזו יכולה למוטט את אשקלון מן היסוד.

אל תוך העולם הזה, אשר מצד אחד האנשים העניים ביותר הם גם השמנים ביותר, ומן הצד השני צדדיו האפלים ביותר של האדם ידועים כבר לכל- נולדים בני דור הY, בפוסט הבא אעסוק בהם.