הסדרה מפלצות קטנות , אותה יצרו וכתבו בני הזוג שני מלמד ניצן ורועי ניצן , גדולה מסך חלקיה. מדובר בפורמט חדשני ששווה להשקיע ולטפח מכיוון שיש לו פוטנציאל בינלאומי להימכר למדינות רבות ולהיות מתורגם לשפות שונות.
בסיס הרעיון של הסדרה הוא גאוני. חיי הפעוטות ללא מסננים. כלומר כמעט בלי מסננים. הילדים בסדר הם אכן מפלצות גם באופן מטפורי וגם עצם זה היותם בובות. אגב, זו עלולה להיות בעיה לסדרה בטווח ארוך, שכן- ההורים מתבגרים והילדים- לא. אני מקווה שנטפלקיס ידעו מה לה לעשות.

זו לא הפעם הראשונה שרואים את פעוטות מהגיהנום בטלוויזיה. הדמות של רינה, הילדה נודניקית חושבת שמגיע לה הכל, היא מעין גרסה ציונית של אנג׳ליקה מהסדרה ראגרטס. גם בובות נוסח רחוב סומסום שמשו לצרכים ציניים במחזמר אבניו קיו. מפלצות קטנות נהנות מכל העולמות, והצופים מרוויחים.

כולנו גדלנו על סדרות הילדים המלווים בבובות. אווירה של מוסר השכל מצד אחד וציפייה לעלילות יסתיימו ב-‘שולם שולם לעולם ברוגז ברוגז אף פעם’. בפועל ההורים יותר ילדותיים מהילדים, והתפקוד שלהם לוקה בחסר. מעין קבוצת הורים פגומים שיושבים עם הטלפונים בזמן שהילדים מקרקסים אחד את השני בגן השעשועים.
הסדרה ‘מפלצות קטנות’ מעיזה לומר שהורות הפכה לחוויה בינארית לפיה הילדים הם נטל או שליחות. עלוקות שצריך למשטר או ניצנים של מלאכים שצריך לטפח. במשך רוב הזמן שתי החוויות מתפקדות בעת ובעונה אחת.

צוות השחקנים בסדרה הופך את האבסורד לחגיגה ענקית. שמרית לוסטיג נוטשת את התפקידים של מלכת הקרח מתאטרון החאן והופכת להיות פריקית קשוחה ו\או אם רחמניה. אורי לייזרוביץ ממשיך להמציא את עצמו מחדש בתור הדביל האולטימטיבי. מעין ארלקינו מודרני חסר מודעות עצמית ושובה לב. לירז חממי הגרסה הנשית והצעירה של מירי פסקל. אולי הייצוג המהותי ביותר של הורים מדור ה-Y. כמו כן, לא ברור לי למה לקח לעונה החדשה לעלות אחרי שלוש שנים. באחת הסצינות הגיח מהעולם הבא השחקן תומר שחור ז”ל שנפטר ביולי 2018.

בני הזוג שני מלמד ניצן ורועי ניצן הרוויחו ביושר תוצר מוצלח לאחר לילות שינה, בכי והתקפי זעם (ואלו היו רק חוויות ההורות עוד לפני שניגשו לכתוב את התסריט).