כבר כמעט עשרים שנה שהדמות של מירי פסקל על צורותיה השונות מלווה אותנו. בראשונה נתקלנו בדמותה של הפקחית הגברית והתימניה במסגרת שידורי דומינו. ספציפית במסגרת מערכוני צ’אקאלאקה.

למירי המקורית היה  אפרו אימתני, ובמקום יעל פוליאקוב מחופשת לגבר, היא שיתפה פעולה עם עדי אשכנזי שגילמה ראש עיר מאז הזמנים חלפו, אבל מירי נשארה.

פסקל היא כנראה הדוגמה היחידה בהיסטוריה של פרנצ’ייז הפוך. תחשבו על עשרות אנשים ש גילמו את באטמן במהלך ההיסטוריה. עכשיו דמיינו הדמות של באטמן מגלמת דמויות שונות. המורה לימונה, ליאורה מוגרבי, דנית זמרת החתונות, יו ניים איט. הכל מירי.

למעשה, במהלך סערת שפיטה בשנה שעברה, העלתי בבלוג הזה פוסט נוקב ובו שאלתי למה מירי פסקל כן ושפיטה לא. במה מירי לא מגזענת או מקעקעת סטראוטיפ?.

התשובה החדשה שלי עלולה להישמע אפילו יותר מופרכת. מירי פסקל היא כמו שיר השירים. כל משפט שאמרה הפך לקאלט וצוטט עד כדי כך שמיצה את עצמו. כמו שיר השירים, כך גם מירי פסקל מאד בוטה וישירה בשפה ובציוריות, אבל מצד שני יש לך משפט סב טקסט למביני דבר בלבד . כעת, לתשומת לב הקוראים, משפט שלא הצלחתי לנסח באופן ברור. אולי תבינו את הכוונה שלי או שתקפצו לאייטם הבא: סימן ההיכר של מירי פסקל (הח’ הגרונית בליווי הושטת יד של מקבץ נדבות שמנצח על תזמורת\ הסב טקסט של ה-‘מה ‘כפת לי\ הקריצה הממושכת שנראית כמו קרפיון פוזל) מה שזה לא יהיה,   דבק, למשל, בבת אל פאפורה כפי שהמניירות של שיר השירים הסתרגו בתוך השירה של זלמן שנואר ואיבן עזרא.

לחמשת הקוראים שנשארו איתי (היי דודה זלמה). הנוכלות היא המשך ישיר לגאוניות השגעונית של המלכה מירי פסקל.  ילד עם זנב, נחיתה מגובה ארבע קומות על תל של חול, גרגרנות וטנפנות. כמו סרט של ג’יימס בונד, העלילה לא חשובה, רק סצינות הקרב עם חבשוש, ומשפטי מחץ פלרטטניים.