העניין המפתיע באשר למחזה רווקים ורווקות הוא בכך שהקהל נהפך כבר קהה לטקסט. משפט כמו ‘לא היית ולא נבראת’ שנאמר כדי לסלק מישהי, נשמע לנו כמו עוד פליטת פה של עסקן פוליטי. חילופי המהלומות בין בּוּלְבָּה לאוויסטווינד וזיינדוך  מוכר לנו מ-‘ארץ נהדרת’, ומהשיח המתלהם ברשתות החברתיות.

מלבד יחס מיזוגני (שנחשב ‘לגיטימי’ תחת הכותר ‘חנוך לוין), רוב הרפליקות המשפילות נשמעות סבירות

לקהל הישראלי של שנת 2019. תחשבו על כך חנוך לוין שלא העלה את המחזה רווקים ורווקות בחייו, כנראה,  מכיוון שהיה קיצוני מדי!.

לדעתי המחזה רווקים ורווקות משנת  1985 היה מוגזם אפילו עבור חנוך לוין. הדמויות מנוכרות מדי וגסות מדי. לראיה, ננתח רפליקה שחוזרת בשני מחזות (אני לא עושה לכם הכנה לבגרות, אני מגלה בגרות).

 במחזה ‘קרום’ (שנכתב עשור לפני כן) מתוארת קבוצה של חברים המחכים למותו של חברם הגוסס- תוגתי. הרופא מגיע ומשר להם שהוא מת:

עמית אפשטיין יצר הפקה של חנוך לוין פינת מארוול. דמויות קומיקס מודעות  לאפסיות של עצמן. עיצוב הדמות של זְנַיידוּך הייתה שמרנית משהו, כמו שילוב בין כל הגיבורים הנייבעכים שכתב. פְלוֹצִיקָה הייתה בטי-בופ מהפנטת שרק אידיוט יזרוק ורק אדם נואש יסכים לקחת, חְרַאבִּינוֹ היה הג’יגולו מקונגו, ובּוּלְבָּה, ההיפסטרית, כאמור.  עם זאת השילוב היה נכון, החוסרים והמעלות בין הדמויות איזנו אחד את השני.

בשילוב עיצוב התפאורה של ערן עצמון דירת הרווקים הפכה לזירת רווקים. הריצה בין הקומות הפכה לריצה במעגלים. סצינת הכפפה של בּוּלְבָּה הייתה היסטרית, והמסך שעלה וירד בתחילת המחזה ובסופו למנגינת השיר ‘אוי מנגינה ישנה, עצובה’  אפילו לא היה קשור למחזה המקורי. הברקה יוצאת דופן, ושאפו לתאטרון גשר שהסכימו לתקצב.   עיצוב התאורה של אבי יונה בואנו (במבי) הדגיש את המעבר בין הזירות והדירות, המעגלים וכרטיס הביקור.

המוזיקה של אביב קורן הייתה מהפכנית, נשמעת כאילו הולחנה על ידי חנוך לוין עצמו. שילוב בין נעימות הבסון של פטר והזאב לבין מנגינת קאזו צייצנית ומקנטרת.

עיצוב התלבושות של אולה שבצוב הדיר שינה מעיני במשך שבוע. מצד אחד התלבושת המקורית של בּוּלְבָּה גרמה לי להבין לאן נעלם וילון המקרמה של דודה פטוניה, ומצד שני ישבתי קרוב מדי לבמה, ולאיזור החלציים המודגש של מיקי ליאון.

הכוריאוגרפיה של אריאל וולף השתלבה בתוך המחזה כמו מעין חוט משי שמוסיפים לתפרים כדי שישלם את הסטייל.

בגזרת השחקנים, הקאסט של רווקים ורווקות נראה כמו חבורת ילדים של אניד בלינטון שגדלו מבלי שהגורל יאיר אליהם פנים.

יריב דהן בתפקיד אויסטווינד אומנם מתחיל בקטן, אבל כדאי לו להשקיף  לשחקן עם המשפחה דהן שגילם את אותה הדמות בהפקת הקאמרי משנת 2002- אלון דהן.

רות רסיוק, הייתה בּוּלְבָּה מוזיקלית שיצרה את הנגטיב ההכרחי לפְלוֹצִיקָה. אפרופו רסיוק, לדעתי היא צריכה לקבל מגשר תוספת גועל. במחזה ‘יונה ונער’ היה לה מונולוג שלם על תרומת זרע, ובמחזה הנוכחי מונולוג שלם על רקטום.

נטע שפיגלמן, שכבר שיחקה במחזה לוויני בתאטרון גשר (פופצ’ה במחזה ‘יאקיש ופופצ’ה) היא שחקנית לווינית חלומית, וחבל לי על היוצר שלא זכה לעבוד איתה. מלבד מחזות של חנוך לוין, נטע שפיגלמן היא שאנסוניירית מחוננת, ואני מת לראות אותה שוב במחזמר!. מיקי לאון יצא מהעור של עצמו ובקושי זיהיתי אותו. השחקן המתהדר בסקס אפיל של דורון תבורי יצר דמות המבוססת על הליבידו של דודו טופז.

 עידו מוסרי הוא סוללה של כישרון ואנרגיה. דבר שהפך קצת למגע הזהב של המלך מידאס. מרוב אנרגיות, הוא גילם דמות עייפה ותשושה אבל תזזיתית כמו  לברדור שמח. בדימוי האישי שלי לזְנַיידוּך, חשבתי על יוסי בנאי במערכון המפורסם עם תיקי דיין. בקצרה, מדובר באדם שממש רוצה ללכת לישון וכלתו הטרייה שלו מפסיקה לנדנד לו.

מלבד ההארה שהזכרתי, מדובר באחת התפקידים הגדולים של מוסרי שאגב, התחיל עם חנוך לוין בקטן, אף הוא. בעבר גילם את התפקידים הקטנים (שקט סטינסלבסקי!) מוטק’ה באורזי המזוודות ושותת הדם ב-ילד חולם.

ללא ספק שעתו הגדולה של מוסרי הגיעה, גם אם הוא צריך לעמוד על מזוודה.