באמצע המאה ה16 נשלחו כ- 165,000 אסירים מאוסטרליה מבריטניה. רובם מעולם נשפטו או קיבלו תאריך שחרור. כאן מתחיל אחד הספרים המטורפים ביותר על ההיסטוריה שאנחנו מעדיפים לשכוח.
‘החוף הדרומי’ מתחקה אחר ההיסטוריה האפילה של אוסטרליה. הסיפור על זוועות האי נורפולק הוא כמו קריאה על מפרץ גוונטנמו. בכל פעם שהאכזריות הגיעה לקצה- היא מתחילה להחמיר.
לעתים קרובות לא היו מסוגלות לשכן אסירות במפעל הכלא בו נדרשו לעבוד. לכן, הן נאלצו למצוא מקומות לינה חלופיים להשכרה. אולם בדרך כלל לינה זו עלתה את כל שכרם. בלי שנותר כסף לקנות מזון, הייתה להם אפשרות לזנות או לרעב. כפי שמציין יוז, אף אחת מהנשים לא נשלחה לאוסטרליה בגלל שעבדה כפרוצה, אבל זנות הייתה מנת חלקן של מרבית האסירות שהגיעו ליבשת החשה.
יוז מבהיר כי לא כל מי שנשלח זכה לטיפול לא טוב כמו אלה שנמצאים באי נורפולק או טסמניה או מפרץ מורטון. אבל המקומות הללו היו קיימים כדי לשרת מטרה, והמטרה הזו הייתה דומה לגולאגים של ברית המועצות.
הנחה זו היא נקודת המוצא של הספר המעניק תובנה מרתקת על החברה הבריטית באותה תקופה. במחצית האחרונה של המאה השמונה עשרה, בריטניה השתנתה באופן דרמטי. האוכלוסייה שילשה את עצמה בין 1750 ל 1850, ואוכלוסיית לונדון הכפילה את עצמה בעשרים השנים שקדמו לבהלה להובלת האסירים.
זו הייתה תקופה של עירוניות מאסיבית, שכן צמיחתה של מערכת המתחם אילצה יותר ויותר אנשים את האדמה. צבאות חולדות שוטטו ברחובות לונדון. מחלות תעסוקתיות ועבודות ילדים (מגיל שש) היו דבר שבשגרה.
העוני, בעיקר בערים, היה קיצוני והפשעים היו רבים. באנגליה היו תקנות הון רבות (בעיקר להגנה על רכוש).
הוצאות להורג פומביות גררו קהל עצום, היו ההרתעה העיקרית לפשע. שיעור הרשעות ההון שהוצאו להורג בפועל צנח מ 69 אחוז בשנת 1749 ל 46 אחוז בשנת 1788 (בתחילת הובלה).
באופן אישי אני זוכר את סצינת בית המשוגעים מהמחזמר ‘סוויני טוד’, בה הוצג מוסד שכזה בו ‘מאושפזות’ נשים לפי צבע שיערן כדי שיש לתעשיית הפיאות. האם כך היה בעבר?. לא נכנסתי לבדוק בויקיפידה.
בתחילה נשלחו האסירים לעולם החדש של אמריקה והקריביים, עד המהפכה האמריקאית.
בריטניה השתמשה אז בספינות ישנות ורעועות.
על אחת כזו הפליג המושל ארתור פיליפ בראש, שהוביל 11 ספינות וכמעט 1,500 נוסעים, מתוכם 736 אסירים. חלק מאסירים נכלאו באוניות ארבעה חודשים לפני שהצי הפלג. לאחר מכןו לקח שמונה וחצי חודשים נוספים להגיע למפרץ בוטניקה. חלק מהגולים נפטרו בעודם באנגליה וכ -3% מתו בדרך.
הצי השני (הגרוע מכולם) איבד 41 אחוז מתוך 1,006 מהאסירים שהפליגו.
לאחר שהחליטו כי מפרץ הבוטניקה אינו מתאים, הקים הצי את היישוב הראשון מצפון, בפורט פיליפ (סידני) בינואר 1788. בלי שום עבודה מיומנת, מעט כלים ואדמה דקה, זה היה מאבק לשרוד את השנים הראשונות. החיילים קיבלו את אותם המנות והעונשים כמו ההרשעה, מה שגרם לטינה קשה. חלפו למעלה משנתיים עד שהגיעה ספינת עזרה (עם אספקה דלה) .
החלק השלישי של הספר עוסק בפושעים עצמם. עשרים אחוז מהם, למשל, היו אירים שנשפטו על מעשים פליליים חברתיים או פוליטיים. הפרק עוסק גם בגורלן של הנשים תחת המערכת.
כ -24,000 נשים הועברו לאוסטרליה. אחד מכל שבעה אסירים היתה אסירה.
כמעט כל אישה שלא הייתה קשורה בנישואין פרוטסטנטים נחשבה לזונה.
החלק הרביעי מתאר את הקשיים בהתאקלמו, והחלק האחרון לוקח את הקורא לסוף המסע
עד 1840 הופסקו ההגליות לניו סאות ‘ויילס, והחל מאבק אחר. על עצמאות אוסטרליה.
החוף הגורלי – סיפור הגליית אסירים לאוסטרליה 1787-1868 והקמת אוסטרליה החדשה / רוברט יוז החוף הגורלי (כרכים א’-ב’) סיפור הגליית אסירים לאוסטרליה 1787-1868 והקמת אוסטרליה החדשה רוברט יוז יצא לאור ע”י הוצאת דביר, בשנת 1994, מכיל 1250 עמודים, תירגום: עדי גינצבורג-הירש.
