לאחרונה התוודעתי מחדש לתסמונת האונה הימנית שאיתה התמודדתי במשך שנים ושאותה הדחקתי מסיבות שאותן פירטתי בפוסטים נפרדים.
עם זאת יש עניין אחד מאוד חשוב ולא טריוויאלי שראוי לציין אותו, במיוחד כשכבר הסכמתי להיחשף באתר הפרטי שלי ולספר על ההתמודדות הבלתי אפשרית עם תסמונת שמאפשרת המון יצירתיות מצד אחד, אבל חוסר ארגון ברמה נוירולוגית וכאוס שאי אפשר להסביר על רגל אחת.
בדרך כלל, לפני שאני מספיק לתאר קמצוץ מה משמעויות על ההתמודדות , אני מקבל צרור עצות על רשימות שצריך לפרט, או מדיטציה שצריך לתרגל. לעת עתה, אתרכז באחד המאפיינים של התסמונת- יצירתיות רבה שעלולה להיכשל ברמת ההפקה והביזנס. מדובר בקושי לממש רעיונות. לפרוט לפרטים, וללכת לפי הסדר.
במובן מסוים התסמונת התגלתה לי דווקא בזמן של הקורונה כאשר הבנתי שכל מה שהייתי צריך, לאורך השנים זה שהעולם יעצר כדי שאוכל להפיק סדרת רשת משל עצמי.
רק כשנכפה עליי לשבת בבית, מובטל, וללא עתיד- יכולתי ליצור ולהפיק באמת, להרשות לעצמי לטעות מבלי להרגיש שאני מבזבז זמן על פרוקיט שלא נהוג להכניס לקורות החיים.
רק שהייתי חייב לבחור מתוך בגדים ואביזרים שיש לי בבית מבלי לקנות או להכין מחדש- הייתי מסוגל להתקדם.
היה לי את כל הזמן שבעולם ובכל זאת למדתי לאט.
הבנתי מול מה הייתי צריך להתמודד במידה והייתי מחליט ללכת ולהפיק את התכנים שלי כפי שהתבקשתי, לא פעם.
בכל פעם שניסיתי לגשת ולהציע לגורמים רשמיים, מוסדות או חברות הפקה – תמיד נשמעה ציפייה, כאילו אני גם המחלקה המשפטית שצריכה לדאוג לזכויות התרגום ו\או להזמין אולפן ו/ או לדאוג ליחסי ציבור ו/ או למכור כרטיסים.
במידה מסוימת אני מודה לקורונה שעצרה אותי. כי באופן אישי, עוד בטרם הנגיף, הגעתי למבוי סתום שחייב אותי ללכת על כל הקופה ולקום ולהפיק בעצמי.
לראייה, בתחילת חודש מרץ 2020 (המקולל) צילמתי עם חברים את קליפ המחווה הטרואמטי הזה על פי ‘הילדים של חורף 73’. הצילומים המוקדמים השתבשו, הסגר פרץ והקליפ יצא רק כעבור שיש חודשים ואינספור עריכות. כמובן שזה תהליך שלמדתי ממנו, אבל בימים ‘רגילים’ אפילו לא היה לי את הפנאי לעסוק בעריכה!.
אנחנו ילדותיים כי נולדנו בשנות השמונים היום הולכים לעבוד בהייטק, או ללעוס אבנים בקרוב כבר יוכלו לתכנת אהבה רק בסטורי יודעים לבכות....
להמר על כל הקופה הריקה עם NVLD
לפני ימי הקורונה הקמתי פודקאסט בשם ‘הסכתרבות’ שבו ראיינתי אנשי תרבות על פי הזיכרון המופלאה שתסמונת האונה הימנית העניקה, לי. זה היה נחמד, זה לא היה ריווחי, אבל זו גם הייתה תוכנית שהוקדשה לכישרונות של אנשים אחרים.
במקביל לראיונות בהסכתרבות, הייתי בעיצומה של תקופת חיפושי עבודה, רגע לפני הקורונה הייתי מוכן להקשיב לכל מצורע וזב כשהציעו לי ללכת להסבה להייטק. בראיונות עבודה לתפקידים של עורך תוכן שיווקי בחלקיק משרה, צינו לגנאי את האתר הזה בתור משהו ”חפרני” שלא משדר ”קלילות”. הייתי צריך להצניע את העיסוק המרכזי שלי בחיים בשביל להיות שווה 30 אגורות.
זו הסיבה שבגללה כבר עמדתי לעשות את הטעות הגדולה ביותר של חיי ולנסות להפיק משהו יקר ורציני- כפי שהתבקשתי וכפי שהציעו לי אנשים שאמורים להבין עניין. כל למשל נתן דטנר הגיב בתוכנית בטלים בשישי כאן אודיה קורן הקריאה פוסט זועק שכתבתי על הקשיים שאיתם התמודדתי (עוד לפני שהתסמונת נקראה בשמה).
נתן דטנר, הגיב לפוסט בביטול וזילזול, אך לבסוף ניסה לגרד תחתית של עצה-
‘אז תיזום ותיצור ותהיה חדש ותהיה מדליק ויקרה לך משהו’.
אני לא מאשים את נתן דטנר על התגובה שנובעת מבורות, אלא מדגים מדגים באמצעותה כמה קל לשלוח אנשים כמוני לחפש את עצמם בתוך מבוי סתום
כאשר הבנתי שמדובר בתסמונת האונה ימנית, הרגשתי המון כעס וגם המון הקלה.
כעסתי כי עשיתי יותר מידי טעויות בדרך, וגם הקלה בגלל שעצרתי רגע לפני הטעות הגדולה- לפתוח את אחת המגירות שלי ולנסות להפיק בעצמי הצגת ילדים, תסכית, רומן ביכורים, תרגום למחזמר או סדרת רשת עצמאית.
אילו הייתי נדרש לתהליך שמצריך הפקה מורכבת עם טלפונים, לוחות צילומים, תיאומים, נסיעות, תיאומי מס , תקציב וגיוס הון- הייתי נכשל עוד על סף הדלת.
תסמונת האונה הימנית זו בעיה קשה אבל שקופה. אף אחד לא היה שולח רקדנית עם רגל קצרה להקים להקת בלט, היו לי שתי ברירות עד עכשיו – להוכיח את עצמי או לשתוק.
כעת עומדת בפני האפשרות השלישית- להציג את הצד שלי בסיפור.
היום יש לי אפשרות שלישית, והיא לשאול, מה אתם יודעים על תסמונת האונה הימנית?
ואם תרצו לעזור- תוכלו להקליק-כאן.
לקריאת
