הטרגדיה של אמיר פרישר גוטמן לא שוככת. עשרים וארבע שעות לאחר היוודע דבר מותו והפיד שלי בפייסבוק מלא בפוסטים אודותיו. אתרי החדשות עמוסים בסיכומים של נקודות שונות בקריירה שלו ובסיפור הסרטן שלא היה. האבל על מותו של אמיר פרישר גוטמן מלווה בתחושת אגרוף בבטן, לאו דווקא בגלל שהיה כוכב גדול, אלא בגלל הסיפור שחושף בפנינו מציאות שבה אנחנו לא מוכנים להכיר.

הטרגדיה של אמיר פרישר גוטמן ז”ל הפכה למעין ‘פסטיגוטמן’, אבל שיצא מפרופורציה. צער שגורם לאנשים להרהר בחייהם, לחשוב על המקרה של אדם שהיה זר להם, אך עם זאת להרגיש את בטלטלה כאחרוני מכריו.

מאז המצאת הכתב בני אדם תיעדו אפוסים בדבר סיפורי אלים, ניסים, גיבורים ומלחמות. היוונים היו הראשונים שלקחו את הרעיון של הדרמה (הקיים בכל מיתולוגיה ואפוס) וזיקקו את אותה למחזות תאטרון. לראשונה אנשים חזו בפרק זמן של שעה וחצי בעליה ונפילה של מלכים, התרסקות לגורל של של מוות, מומים קשים, עוני או גלות. התמודדות האדם מול גורלו ושאלת חופש הבחירה,

גם הטרגדיות של שייקספיר עמדו בסימן תהפוכות גורל ומלכים שתאוות השלטון עלתה להם בשפיותם, או שהניסיונות לשמר על כס המלוכה הותירו אותם חסרי כל.

עם עליית האופרות כאמצעי בידור פופלארי, שוב סיפורים טראגיים הפכו למוסכמה. למעשה ניתן לסכם את מרבית האופרות שנכתבו עד תחילת המאה העשרים בתור: 20:00 המסך נפתח, 23:00 האישה השמנה מתה.

שלושת הסוגים הפופולארים האלו של הטרגדיות, מונעים בשל המוסכמות של התקופות בהן הם נכתבו: ביוון העתיקה ורומא מחזות נכתבו מתוך מסר של מוסר, ציות לאלים ובעיקר קטנותו של בן האנוש למול הגורל. בימי שייקספיר והאופרה הסופים העצובים נבעו מכך שהקהל אהב להזדעזע ואף ציפה בכיליון לסוף הטראגי (המתחרה העיקרי של שייקספיר היו הוצאות להורג בכיכר העיר).

מאז המצאת הקולנוע, הטון של הפאתוס הצורמני נרגע.  הקהל למד לזהות אותנטיות. האומנות השביעית לימדה אותנו שכל טראגדיה משרתת את המסר של העלילה:

 כאשר נבל מת, מותו נגרם בגלל ש-‘הפשע לא משתלם’. אם שוטר טוב לב מת, האמירה יכולה להיות- “החברה שלנו כל כך דפוקה, שהיא לא מעריכה אנשי חוק מוצלחים עד שנהיה מאוחר מדי”.  אם זוג מתחתן, המסר של הסרט בדרך כלל יהיה “אהבה תמיד מנצחת”. אם זוג נפרד, המסר של הסרט עשוי להיות- “הפרברים האמריקאיים הורגים את האהבה וחונקים את הרומנטיקה”.

בעקבות המוסכמה החדשה לפיה לכל דבר יש סיבה בקולנוע, החלו אמנים שונים, בתחום הקולנוע, התאטרון והטלוויזיה להתעלות מעל למשוואות הפשוטות של ‘סיבה ותוצאה’.

הסרט ‘אפוקליפסה עכשיו’ הוא לא סרט אנטי מלחמתי, אלא סרט שנועד לחשוף את הצופה לעולם כאותי ומבולבל. חנוך לווין ביקש במחזות כמו ‘ההולכים בחושך’ ‘רצח’ ו-‘הילד חולם’ לקרוע את הצופים מהשלווה והביטחון בחייהם ולהציג את הקטנות שלנו בתור בני אדם. סדרת המופת ‘אוז’ הציגה דרך בית כלא מיקרוקוסמוס של עולם אלים, חסר תוחלת ונטול אנושיות.

כל היצירות האלו נועדו לתת אגרוף בבטן של הצופה ולהשאיר אותו אם תחושת האפסיות, הקטנות והכפיפות לגורל, בדיוק כפי שנעשה במחזות היווניים הקלאסיים. אבל לעומת המחזות היווניים הקלאסיים- לנו אין אלים לציית להם, או גורל להיכנע אליו.

שתי יצירות קולנועיות ישראליות נמצאות על הספקטרום של הטרגדיה היוונית. הראשונה- יוסי וג’אגר והשני ‘הבועה’. שני הסיפורים מדברים על זוגות של גייז, על מוות מיותר וחסר תוחלת שנובע מסיטואציה פוליטית שבתוכה כלואים הגיבורים. המצב מתגבר על האהבה, והגורל מכניע את הדמויות ומכתיב את סוף הסיפור.

הסיפור של אמיר פרישר גוטמן הוא דוגמא לטרגדיה יוונית שיצאה מהאמפיתאטרון או מרקע הטלוויזיה, והתגלתה לנו במלוא כיעורה.

אחרי ההתפרקות של היי-פייב אמיר פרישר גוטמן ניסה קריירת סולו אבל נכשל. מלבד הופעות טלוויזיוניות כמו ב-‘אח הגדול’ או ב’פרויקט הלהקה’ הוא התבצר בעיקר מאחורי הקלעים וביים הצגות ילדים. עצם סיפור הסרטן והגילוי כי מדובר במחלת הקיקוצ’י הקלה לריפוי, הם אלו שהחזירו אותו לכותרות. 

הסיפור של אמיר פרישר גוטמן ובעלו ינאי הוא סיפור טראגי כל כך בגלל הריבוד והדרך שהשניים עברו למול המצלמות. כאשר ינאי פגש את אמיר בבית האח הגדול (במסגרת ‘איחוד משפחות) זו היתה הפעם הראשונה בארץ שנראתה התייחדות גאה כזו על המסך בפריים-טיים.

החתונה של השניים היתה אחת מהחתונות הגאות הראשונות בארץ, וסוקרה באופן רחב היקף.הילד שהשנים הביאו לעולם התפרסם בזכות הוריו הידועים. זו היתה נסיקה שרק המחלה של אמיר יכלה לעצור. סצינת מסיבת יום ההולדת של אמיר על הים עם החברים ובני המשפחה היתה יכולה להיות הסצינה האחרונה בסרט המבןסס על חייו: סוף טוב, כולם אוכלים ומבלים על חוף הים. המוות של אמיר הוא כמו סצינה חתופה, רגע לפני הכותרות. מהפך בעלילה נטול הצדקה דרמטית שנועדה לזעזע את הצופים.

לפני שבוע שודר הפרק האחרון בעונה של ‘להיות איתה’ כאשר הנמסיסית של צמד הגיבורים דהרה במכוניתה על מנת לדרוס אותם. באותו המקרה, להבדיל, הצופה הבין את המניפולציה שנעשתה עליו כדי ליצור את המתח לקראת העונה הבאה.

מותו של אמיר פרישר גוטמן מעיד בפני הצופה בחדשות כי הפעם אין מניפולציה, הבמאי לא יצעק ‘קאט’, ולא יעלו כתוביות סיום. אלו  החיים עצמם, וגם ככה יכול להסתיים מאבק, אהבה לא חייבת לנצח תמיד, ולנו בתור צופים מהצד אין דבר לעשות בנידון.