נעה ידלין עלתה לכותרות בשנה האחרונה כאשר הסדרה ‘שטוקהולם’ (על פי הרומן המופתי שכתבה) עלתה לשידור בערוץ כאן 11. מי מאיתנו לא הרהר בכך שגידי גוב סגר מעגל עם נועה תשבי (שגם נודעה בתפקיד של גופה). אנשים כמונו עוסק בדימוי של האנשים בפני עצמם. כשגיבורת הרומן, אסנת, מתבוננת בספריה של השכנים שלה היא נחרדת מהמבחר ומסגנון הספרות שעל המדפים אבל אז נזכרת שהיא בעצמה לא קראה ספר כבר חצי שנה.
ברומן, הגיבורים עוזבים לפריפרייה אבל נשארים בתל אביב. כך גם הם חיים את הפריפרייה של הדימוי שלהם בעיני עצמם, נוכחים ונפקדים בהחלטות ובבחירות שלהם.
הרומן מזכיר במידה מסוימת את הנובלה הקצרה חרפות וגידופים של אמלי נותומב. בנובלה מתוארים זוג צרפתים בורגנים שעוברים לגור בכפר ליד שכן פוץ שמגיע לשעתיים תה של מנחה כל יום, שותק או עונה ב-‘כן’ ו-‘לא’, ומחריד את שלוותם.
“אנשים כמונו” הוא רומן חקירה והתפכחות שבוחן את משמעות המושג המעורפל ‘בית’. לאורכו ולרוחבו מוצגים שורה של בתים מציאותיים, ספרותיים או בדיוניים. כמו למשל ‘בית יעקוביאן’ (הרומן המופלא מאת עלא אסווואני, שאותו מנסה גיבורת הרומן לסיים ללא הצלחה). גם הבית החדש של בני הזוג ברומן ממוקם ברחוב נטול שם.
עצם היותם של דרור ואסנת, בעלי זהות אשכנזית שורשית היא מעין פרפרזה על מושג ‘בית’. השניים יכולים לקעקע על גופם את דגל מפא”י ואת השורה- ‘כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי’.
עם זאת, כאשר הם נקלעים לתוך הסיטואציה החדשה הם לא רק מתאקלמים בשכונה לא מוכרת אלא במציאות שטופחת בסטירה מצלצלת. הפנטזיות על שכנות טובה בסגנון ‘דירה להשכיר’ מתנפצת למול ריבים מטופשים של חניה והתמודדות עם הסביבה שלא תואמת את הציפיות. כאן נוצרת אווירת החקירה וההתפכחות. ככל שהם מנסים למצוא את עצמם
יותר הם נעשים פחות יפי נפש, פחות מכילים ופחות סובלניים.
סופרת אחראית
נקודה שבלטה עבורי במהלך הקריאה הייתה כיצד ידלין עברה תהליך עם עצמה בספר, בתור סופרת. הספר שטוקהולם היה עבורי סטירת לחי מצלצלת, ולא בגלל התמה או התזה. אחד הנדבכים המרכזיים בספר ‘שטוקהולם’ הוא פרויקט מימון ההמונים לאלבום שבתו של אחד הנוכחים עומדת להוציא.
התיאור של חוויית ההדסטארט הוא אומנם תיאור מדויק המתאר לפרטי פרטים את האופן בו הצלחה או כישלון של פרויקט גיוס כזה משליך על האישיות של האדם שעלול לראות את עצמו ככישלון.
עם זאת התיאור פוגע בשכבה רחבה של קולגות לספרות שכוכבם לא דרך והממסד לא חיבק אותם, ויציאה לפרויקט מימון המונים מוגשת בפניהם כמעין השפלה.
תולעי ספרים? בפרק הקרוב של ‘העשירייה’ נצא בעקבות אתגרי קריאה שאנשים רגילים ממש לא צריכים, אבל תולעי קריאה עשויים להנות מהם!
בספר ‘אנשים כמונו’ ידלין גילתה אחריות רבה יותר כסופרת. למרות שהיא מדברת על בני מינה מה-‘אליטה הישנה’, היא לא שופטת אותם ולא נכנסת לתוך הפתולוגיה שלהם כפי שהיה מצופה מרומן שכזה. חנוך לוין למשל, בנה את הקריירה שלו על רמיסת מיתוס הצבר האשכנזי וחשף את מערומי הרכרוכיות של יפי הבלורית והתואר.
ברומן, הגיבורים עוזבים לפריפרייה אבל נשארים בתל אביב. כך גם הם חיים את הפריפרייה של הדימוי שלהם בעיני עצמם, נוכחים ונפקדים בהחלטות ובבחירות שלהם.
הביקורת של ידלין בספר נעשית בדרך עקיפה דרך דמותו של דרור. הבעל האוהב עובד מהבית ובונה אלגוריתמים לחסימת אתרי פורנו. ברומן מתואר כאילו ישנה ציפייה שבשתיקה שהוא לא יהנה ולא יתחרמן מתמונות העירום שעולות מולו על המסך בקביעות. יש משהו יהיר בהצהרות על שינוי טבע האדם. רק במשטרים אפלים כמו בקמבודיה, רוסיה וסין האמינו שניתן לשנות את בסיס ההתנהגות האנושית ובכך להפוך את העולם לגן עדן עלי אדמות. ברומן מוצג מקרה דומה אבל שונה שבו אוסנת משוכנעת שדרור יוכל להתמודד עם הסרטונים הגסים מבלי להתפתות לפנטזיות שהם מציגים.
זו נקודת המשען של הרומן, דרור ואסנת הם אנשים נפלאים, בתאוריה, ואין דבר יותר נורא מאשר להצהיר על איזשהם אנשים שהם- ‘אנשים נפלאים’. דרור ואסנת הם מסוג האנשים שיכולים להסתדר עם כל מיעוט אתני כל עוד הם לא פוגשים אותו במציאות, צמד שגדל על השירים של ג’ון לנון אבל צמח לתוך העולם של דונאלד טראמפ.
