בשנת 1970 זכה בפרס נובל לספרות אלכסנדר סולז’ניצין. זה היה אחד המקרים הבודדים (למיטב זכרוני), בהם זוכה בפרס נובל לספרות משחרר את היצירה הגדולה באמת שלו, לאחר קבלת הפרס.
במקרה של סולז’ניצין, קרה דבר משונה. רומן מופת שנכתב קודם קבלת הפרס, פורסם לאחר שהתואר הוענק.
הספר ארכיפלג גולאג נכתב בחשאי על ידי אלכסנדר סולז’ניצין בברית המועצות בין השנים 1958 – 1968. התואר ‘רומן’ עשוי לתעתע. ‘ארכיפלג גולאג’ הוא ספר תיעודי, המתאר את מציאות הגולאגים שאותה חווה בגוף ראשון. הקריאה לכשעצמה נעה בין פרוזאיות נוקשה לבין תדהמה והשתוממות.

הגולים נשלחו לגלות במולדתם. בערבות הטייגה, שם חיו מושבות קטנות, מוקפות רק בשדות הדשא הקשים והצחיחים.
במהלך הרומן אנחנו מגלים כיצד נראה הגולאג מבפנים. מצד אחד תא נבדק ביסודיות לאיתור מנהרות, וכדי להיות בטוחים יותר, נבנו פלטפורמות לשומרים חמושים במקלעים כדי להשגיח על האסירים. את האסירים היו מביאים ברכבות שנראו כמו רכבות למשא בהמות. כדי להסתיר מעיני הציבור את האופן בו נוהגים באסירים- הם הועמסו באישון לילה.
במהלך המסע האסירים היו מוחזקים במצב של אימה מתמדת. שערם גולח. הם לא קיבלו מים במשך זמן רב. לעיתים- כמה ימים.
את הארכיפלג שטף חוף קומוניסטים נאמנים, נשים ואפילו ילדים.אבל בואו נתמקד באסירים הנאמנים. חוקרים לשעבר, תובעים, שופטים ופקידי המחנה עצמם שנפלו קורבן לפרנויה של סטאלין. בגולאג שהו גם תיאורטיקנים ופובליציסטים שצידדו במערכת שהביאה אותם לגולאג.
סולז’ניצין מתאר כיצד מתוך ייאושם להיאחז במולדת האהובה, האסירים הנאמנים למערכת ניסו לתרץ את מאסרם בכך שנעשתה טעות איומה שהביאה אותם אל הגולאג עם שאר הפושעים האלה שבוודאי ראויים להיות שם. זאת בעוד שהם, כמובן, לא.

https://youtube.com/playlist?list=PLZzik-5K4gHM5V5IOyymDX5HLf6NXIYW3

נשוב אל הנשים שהובאו למחנה. ראשית כל, עברו בדיקת כינים, ובדיקה נוספת- איזה קצין יהיה מעוניין בה ראשון.
גם ילדים סבלו מהשילוחים לגולאג. בשנת 1927 48 אחוזים מכלל האסירים היו בין הגילאים 16-24.
ילדים אלה לא נלקחו בהכרח ממשפחותיהם. רבים היו יתומים או עברייני נוער אשר נותרו ללא כל לאחר מלחמות העולם, ניסו לשרוד, ולבסוף נשלחו לעבודת פרך באשמת גניבת תפוח אדמה. כל למשל בעיר טאלין נידון ילד בן שש למחנה כלא בשנת 1945.