המסע של הספרותי של אולמרט יוצא מגבולות הגזרה הספרותיים.  הרומן הופך למסע  אינטלקטואלי רגשי, זה קידוד של מסע חקירה בעקבות חתיכה חסרה, כמו מאובן שמקשר בין שני דורות של אדם קדמון.

הביקורת שהוטחה נגד דנה אולמרט מאשימה אותה, לכאורה, שלגברים אין לגיטימציה לכתוב דמות נשית. עם זאת, ניכר מהכתיבה של אולמרט כי, על פי רוב, הכתיבה היא מעין דרך ליצירת פנטזיה שבה גברים בונים לעצמם גוף, ואותו הגוף הוא הגוף המשוררי שלהם.

גוף שמתמרן במרחבים שאינם תוצאה של עצמות ורקמות. כתיבה נשית, מראשיתה היא מעין פיצוי ושיקום של אובדן.

בנקודה מרתקת בספר אולמרט מצביעה על שינוי שעוברות האמהות העבריות בשנות התשעים. שינוי שנעשה מעט מדי, מאוחר מדי, ואסקפיסטי מדי. ככל שעולה זעקת האם כך מתנמך רובד המציאות של הרומן. ככל שהעלילה מציגה נשיות חזקה יותר כך האווירה הופכת ונעשית סוראליסטית יותר. 

אחת מנקודות המפתח של ספר העיון היא השאלה האם דמויות האמהות העבריות עוברות מסע חניכה?. באופן אישי, מצאתי את הציטוט ששימש עבורי כמעין מפתח.

“ככל שהלחימה וההקרבה העצמית הפכו למרכיב יסוד בתהליך החניכה העצמית של גברים צעירים ללאומיות, כך התחזק הצורך הפרדוקסלי לדחוק את האם אל השוליים ובה בעת לשכפל ולתחזק את תפקידה הלאומיה כשמסכימה או כמעודדות ומחייבת את הקרבת חייו של הבן”. (אולמרט, עמ’ 71).

לסיכום. מדובר במסע מפרך ולא מובן מאליו.  תהליך המיפוי של אולמרט נעשה על גבי אדמה חבולה, אבל מדובר במיפוי שהיה ראוי שייעשה כבר מזמן. 

אותו תהליך מיפוי הופך את הקריאה בספר למסע מרובד יותר מאשר מסלול מקביל בין ספר על ספרות לספר על חברה.