מעריציו הגדולים של ראש הממשלה בנימין נתניהו אינם כוללים את כותב שורות אלו.  אך עם זאת הביוגרפיה מאת בן כספית גרמה לי להבין דווקא את צדו של ראש הממשלה במאבק מול התקשורת.

בואו נודה על האמת. הפייסבוק הוא כלי ראשון במעלה להפצת דמגוגיה, זולה על פי רוב. קל להתכסות בססמאות, לטשטש כל תפישת מציאות מורכבת, לצמצמם את הוויה האנושים למים מחכימים ולעודד ריטוש של המחשבה האנושית.

הספר ‘נתניהו’ של בן כספית, הוא ניתוח עיתונאי מצוין שמדרדר במקרים רבים לרידוד והפשטה, או שהמציאות חזקה מכל רידוד והפשטה?

תחילתו של הספר הביוגרפי על ראש הממשלה המכהן הוא ניתוח מרתק של ילד אשר גדל בבית בעל צביון ערכי, משפחה פטריכאלית עם אב בעל שיעור קומה, ואם קפדנית. אח גדול שבו נתלות הציפיות הגדולות, ואהבת מולדת שופעת.

נהנתי מאד לקורא את הניתוח המרתק של בן כספית בחלקים הראשונים העוסקים בשנותיו הראשונות של בנימין נתניהו בארצות הברית, האמבציה המזהירה באשר ללימודים האקדמיים, כוח הניסוח המפעים, סיפורי האהבה האופראיים, והמוות הטראגי של האח.

הסיפור של בנימין נתניהו הוא מעין זעיר אנפין של סיפור הצלחה ישראלי הנוסק אל על בין החלום האמריקאי לשכול הלבנטיני. חייו המוקדמים של בנימין נתניהו מתוארים באופן עיתונאי ומדויק.

ואז הגיעה שרה

נקודת התפנית של סיפורו של בנימין נתניהו הוא בפגישה עם שרה. האישה שהרומן איתה החל ברגל שמאל והפך לסיפור אהבה שרק ימים יתארו את עומקו ומורכבותו.

ימי שלטונו של נתניהו מתוארים על ידי בן כספית בתור תהליך הידרדרות מלא פאתוס והתנשאות הנובעים מצידה של הגברת הראשונה.

הביוגרפיה שלנתניהו מגיעה לשיאה בימי כהונתו, אך מדרדרת נוכח תיאורי המתנות, המעבר המתמשך מרחוב בלפור, הספינים התקשרורתיים, החזרה לפוליטיקה ששיאה במשפט האומלל ‘הערבים נעים בכמויות’. האם מספיק להצביע על המחדלים והדמגוגיות המובנות מאליהן כדי להיתפש כאיש תקשורת שמאלני הזוי?.

האור הקורן מהסנסציות של הגברת הראשון מסנוור את שנות כהונתו. במהלך הקריאה התקשתי להפריד בין התיאורים הפוליטיים לתיאורי הנהנתנות. מעולם הדמגוגיה לעולם הממשל ומאבק ההישרדות הפוליטי. פרק שלם תיאר את הניתוחים הפסיכולוגים של נתניהו לפי ה-CIA ולפי חוות דעותיהם של חוקרים ופסיכולוגים.

הרגשתי בתור קורא שכוכב הצפון של הביוגרפיה לא היה נתניהו עצמו אלא הדימוי שלו. למרות שחלק מהחומרים המוזכרים בספר מגיעים בימים אלו לבתי המשפט קשה לי לא להשתומם על רוחב ההיקף והמשמעות האדירה שהוענקה להם בספר.

הפאנפיק של דודו טופז?

סיפורו של בנימין נתניהו מהדהד את סיפורו של דודו טופז. השניים נולדו בהפרש של שנתיים זה מזה. דודו טופז היה סמל קונצנזיוס במהלך שנות התשעים. הקהל אהב אותו, הצדיק את כל מה שעשה, סלח לו על מעידות ופליטות פה. אך לעומת נתניהו\ דודו טופז לא יכל לעצור.

בעוד בנימין נתניהו פרש מהחיים הפוליטיים למשך גלות של כמה שנים, דודו טופז התעקש להישאר בתודעה באותו מקום ובאותו סדר גודל.

לדעתי, אם דודו טופז היה מעז להרפות למשך זמן מסוים, להעלם מחוץ לתעשיית הבידור מכל סיבה אשר לא תהיה, הוא יכל להיות היום ראש ממשלה. לא בגלל ההיעלמות ודעת הקהל שהיתה צריכה להצטנן אלא בגלל כוחה של הרשת וכוחו של הפייסבוק.

דודו טופז היה יכול להיות אשף בשיווק עצמי דרך רשתות חברתיות, התוכניות שלו יכלו להיות ויראליות. סרטון הנשיכה של נטליה אוריאו היה יכול להיות יותר נפוץ מהאישה שצועקת ‘הרצצצל!!’, המונולוגים בסגנון ‘יאקצם ציקי-ציקי-צאם’ היו יכולים לעבוד בווטסאפים המשפחתיים.

הספר של בן כספית, המחיש לי, יותר מכל, לאן יכל להגיע דודו טופז אם הוא היה משתמש בקסמיו ושיטותיו של נתניהו לצבירה של אמון ותשומת לב מהציבור.