מה היה קורה אילו כל החברים והמכרים שלכם היו יודעים את תאריך מותם מלבדכם?.  אופיר טושה גפלה הפך את השאלה הזו ליצירת מופת בשם ביום שהמוסיקה מתה 

ניסוי מחשבתי מעניין שאני נתקל בו לאחרונה מסתכם בשאלה: “האם הייתה מעדיך להרוויח 20,000 לחודש בחברה שבה כולם מרוויחים 40,000 או להרוויח 50,000 לחודש בחברה שבה השאר מקבלים 100,000.

נניח את הכלכלה בצד ונתרכז בספרות:  הרומן  ביום שהמוזיקה מתה  מספר על עיר אירופאית בדיונית בשם   אינוביל. אותה העיר חווה משבר משונה בתאריך ה 26 ביוני 1984, היום שבו הפכה ל״עיר שתושביה יודעים את יום מותם״.

הדבר קרה לאחר שצעיר מסתורי מגיע לעיר ורושם בפנקסי התושבים את תאריכי המוות שלהם. הדבר נעשה בשיתוף פעולה מלא עם אותם התושבים, שהפכו לאנשים היחידים בעולם שיודעים את תאריך המוות שלהם.

גם ילדים עברו את הבדיקה הזו,  וכל תושב העיר, מרגע הגיעו לגיל שמונה־עשרה,  יכול לקבל את תאריך המוות שלו. כולם הופכים בעל כורכם,  לא רק לנידונים למוות אלא גם לידיעה על אודותיו.

 מסופר מבטה של דורה מאטד, גיבורת הספר, אשר ביום הולדתה השמונה־ עשר, מבקשת לפתוח את התיק האישי שלה, ומגלה בפנים דף ריק. ללא כל תאריך. אחיה של דורה- פלורין מגיב לעניין בצחקוק- “דורה שלנו בת אלמוות”.

ביום שהמוסיקה מתה  מציג את דורה ואת שלל הדמויות המקיפות אותה כמו ירחים, אסטרואידים וחורים שחורים שחגים מסביב לה, מאירים את דמותה ואת מסעה בעקבות המוות הלא נודע שלה, והמוות הכן נודע שלהם.

כך למשל מוצגת דמותו המופתית של פלורין, אחיה של דורה שהוזכר בפסקה הקודמת. מדובר באדם שנהנה ממשאלת מוות (כן, נהנה. יש לי אחת כזו והיא שימושית מאד בזמן קפיצות באנג’י או הליכה בשעות הערב בשכונת שפירא בתל אביב).

פלורין  מגשים חלום חייו ולהתמנות לפעלולן ראשי בהוליווד. עם זאת, הוא לא מצליח להנות מהלהטוטים המסוכנים, מכיוון שהוא כבר יודע  שיזכה לחיות עד גיל תישעים ושתיים. עם זאת, עולה החשש שפלורין רק ייפצע קשה, וייאלץ לסבול מנכות קשר במשך זמן רב.

גם הוריה של דורה סובלים מידיעת המוות. אמה של דורה מבינה  שלא תשאיר יתומים צעירים ועל כן היא שוקעת באדישות ושאננות.  דורה עצמה, היא נטע זר ונדחקת אל מחוץ לחברה. את עלילות דורה חוקרת המוות של עצמה.

. רודין, ״הפילוסוף״, הוא מקרה יוצא דופן; הוא אמנם נכח בעיר ביום ביקורו של הנער אך ״הוא עצמו מיאן לדעת, כי היה ברור לו שהידיעה מולידה השלמה ומחסלת את אפשרות המרי, שבעבורו סימלה את החיות האמיתית״

הרומן ביום שהמוזיקה מתה , שמזכיר את ניחוח הקסם של מורקמי, כולל פס קול נרחב מאד. באופן אישי, הפסקול של ‘ביום שהמוזיקה מתה’ ייצג את אזרבייג’ן באירוויזיון 2012.

בינתיים באנוביל  תעשיית המוות פורחת והתושבים מטפחים את קבריהם, לובשים שחור מדי שנה בתאריך מותם ועורכים לעצמם מסיבות פרידה מהחיים.

מושגי המוות, החיים והגסיסה משתנים בקרב תושבי אנוביל ומשמעותם נולדת מחדש. אם  בלקסיקון של העם היהודי יש שתי מילים שאינן קיימות בלקסיקון של אחרים, אחת מהן זה ‘חורבן’ והאחרת ‘גאולה’- במקרה של תושבי אנוביל החורבן והגאולה התרחשו באותו היום בחודש יוני 1984.

הגאולה בהקשר המוות ברורה מאליה, אנשים נגאלים מחרדת המוות ויכולים לתכנן את חייהם. עם זאת החורבן לוקח חלק לא פחות משמעותי בחיי תושבי העייריה, התושבים סובלים מאפליה על בסיס תוחלת חיים, וידיעת המוות משתלטת על חייהם, עד שהם הופכים לעבדים למוות שמייצג את הלאומנות המתלהמת ואת הצחוק הבלתי נצחק של הגורל.

בניגוד ליוצרים אחרים, המפרשים עבור הקורא ומגישים לו תוצר מוכן וערוך –אופיר טושה גפלה מעניק בכתיבתו את השיגעון, והקורא הוא זה שצריך להחזיר את הצורה .

ביום שהמוסיקה מתה– אופיר טושה גפלה יצא לאור ע”י הוצאת כתר, בשנת 2010, מכיל 399 עמודים