אלטר אגו של נסיכות דיסני. סרט הביכורים של צמד הבמאים אמרי מטלון ואביעד גבעון סובב דמות ראשית שהופכת את #METOO לפרויקט של אשמה וכפרה.
הסרט ‘מראות שבורות’ מספר על מערכת היחסים בין אריאלה (שירה האס) הנערה המרדנית לאביה- גיורא (יפתח קליין), איש צבא קשוח. בסרט מעומתות שתי תפישות של אשמה שמשלימות אחת את השני כמו יין ויאנג.
האב, גיורא, היה אחראי על מות פקוד שלו במבצע צבאי. הוא מאמין ש-‘דקה אחת היתה יכולה להציל אותו’. מאז אותו המקרה גיורא מנסה להשליט סדר על חייו ועל חיי הסובבים אותו.
כך למשל, הוא נותן לבת שלו לסדר את המיטה בתוך דקה אחת, וכאשר היא לא מצליחה הוא מאלץ אותה להסיר את המצעים ולהתחיל הכל מחדש כי ‘דקה היא הרבה זמן’.
הבת, אריאלה, נערה מרדנית, מוצאת את עצמה, אף היא, אשמה באסון אחר. התגובה של אריאלה שונה לחלוטין. היא מענישה את עצמה באופן החמור ביותר שהיא מכירה- בצורה של הפקרות מינית. למעשה, אבא שלה הוא זה שמלמד אותה שפריצות זו החרפה הגדולה ביותר שהיא יכולה לשאת.
ככה זה כשיש שניים-
צמד הבמאים אמרי מטלון ואביעד גבעון יצרו סרט שכמעט כל אלמנט בו מוקף בשני ירחים שחגים סביבו ומאירים אותו באורות שונים. ניקח למשל את אלמנט ה-‘גבול’ שחוזר בסרט כמו מוטיב. מצד אחד הסבתא מצקצקת על הבנות שלדור שלהן צריך ‘קצת גבולות’, ומצד שני ישנו האב שלא עובר את גבול שער החווה שבה חי הפקוד שמת באשמתו.
אלמנט אחר הוא השירה במכונית, בתחילת הסרט האם ושתי הבנות שרות בתמימות על ‘הילדה הכי יפה בגן’, ובאמצע הסרט ילדה יפה משתתפת במשחק שירים במכונית שנועד להוביל לסקס מזדמן.
עם זאת, הדואליות באה לידי ביטוי הרבה יותר בתוך האלמנטים עצמם- סצנות רבות בסרט מצולמות בתוך מכונית, אבל אי אפשר להגדיר אותו כסרט מסע. המין נתפש בסרט גם בתוך האשמה אבל גם בתור עונש.
היחס למין בסרט הוא, ככל הנראה, המפתח לחריגות שלו. דווקא בעידן ה-#METOO מוצג סרט שמעז לעסוק במין כחרפה וכעונש. אריאלה מלקה את עצמה כשהיא מאפשרת לגברים זרים לגעת בה. היא מעמידה את עצמה כקורבן וכטרף.
בתור צופה, הדואליות הזו גרמה לתחושה משונה. לקראת סוף הסרט היה ברור שאריאלה מעבירה את עצמה צעדת בושה מטאפורית (כמו שעוללו לסרסי ב-‘משחקי הכס’). אך מנגד סצינת השיא הזכירה באופן גס מדי סצינה דומה מהסרט ‘נשיקה במצ”ח’.
מעבר
לאשמה ולכפרה
נקודות
החוזק של ‘מראות שבורות’ הן גם נקודות החולשה שלו. הסרט מתכתב עם עצמו עד כדי כך
שהעוקץ מתקהה ותהליך ההשלמה של הדמויות
נשחק. הדמות הראשית, אריאלה, היא מעין אלטר-אגו של גיבורת סרטי דיסני, מצד
אחד יש בה תעוזה ורוח נעורים, אבל מצד שני
היא מונעת על ידי כוחות של הרס עצמי. שירה
האס שיחקה תפקיד מהפנט אבל נטול חמלה. הייתי קורא לה לחלוחית על שם העיניים
הדומעות במשך חצי מהסרט. יפתח קליין ששיחק
את האב הקשוח כמעט ולא נראה מחייך או רגוע במשך כל הסרט.
למרות
ההפקה המרשימה והבימוי המדויק, הסרט פסימי מראשיתו ללא עוגנים של אופטימיות, פיסות
חיים ששווה להיאחז בהן. למעשה רק רננה רז
ויואב רוטמן מספקים את הרגעים המעטים בהם
המנעד הרגשי של הסרט עובר גם לשמחה, צחוק ואופטימיות.
למרות
הקדרות וחוסר החמלה, “מראות שבורות” הוא סרט שאפתני ומסקרן.
לקריאת
