לפני שבוע כתבתי פוסט קיטורים בנושא שלל העצות שאני מקבל בחיי, לפיהן המרחק בין מה שאני ‘צריך’ לבין מה שאני יכול להשיג קטן מאד ונמצא במרחק הושטת יד: ‘חסר לך כסף? לך להייטק!’, ‘רוצה להוריד עשרה קילו- תצום’, ‘אין לך רגע לנוח כי אתה עובד ארבע עשרה שעות ביום?, לא נורא הכי כיף לעשות ספונגה בשתיים בלילה!’.  מעין הערות ידידותיות וחסרות טאקט שיוצאות מנקודת הנחה שמה שלא הצלחתי לעשות בשלושים שנותיי, אוכל לעשות מחר בקלות רק כי העירו את תשומת ליבי.

הערות שיוצאות מנקודת הנחה שיש לי לגיטימציה להטריד את עצמי בזוטות של דיאטת חלבונים וניקוי פנלים. זאת בזמן שאני נדרש לענות למיילים ביום שישי בתשע בערב.

הפוסט קיבלת תפנית מעניינת כאשר הגיע לתוכנית ‘בטלים בשישי’, וכן זה נשמע:.

התגובה של נתן דטנר, ובכלל רוח השיחה גרמה לי להבין עניין עקרוני מאד. הזעקה של הדור שלנו, חזקה וצודקת ככל שתהיה, תמיד תיבלע בקול של הסנסציות על הילדים שגרים עד גיל שלושים אצל ההורים וקונים טלפון חדש כל שנה.

ברמה עמוקה יותר, מעבר לתגובה הטרחנית של נתן דטנר, הבנתי עד כמה מובנים מאליהם המאמצים שלנו כבני דור ה-Y.

כך העומס והודחק הפכו לשקופים כשאתם בני שלושים:

הודות לד”ר גבריאל בוקבזה וספרו מאיר העיניים ‘הדרמה של הגבריות החדשה’ התוודעתי לתפישה חדשה בדבר ההיסטוריה של המין הגברי. במלחמות לאורך ההיסטוריה נפגעו נשים, זקנים וטף, אבל הרוב המוחלט של ההורגים היו דווקא הגברים.

במשך ההיסטוריה גברים היו בעלי השליטה, בעלי הממון והשררה אבל מי ששילמו את המיסים ומי שבנו את הטירות היו גם הם גברים. מיעוט אפסי של גברים שהרוויח מכך שרוב מוחלט וגורף של גברים אחרים עבדו, בנו ונלחמו. איך זה קרה? כיצד נשמר הסדר החברתי הזה?. התשובה לכך פשוטה- גברים פחדו שהגבריות שלהם תיפגע ולכן הם חרקו שיניים, סחבו לבנים ומלט, נלחמו במלחמות ועבדו ביתר קושי.

עם פרוץ המהפכה התעשייתית, המעבר לערים וכניסה של נשים לשוק העבודה, התגלה רובד חדש בחברה. נשים נראו במרחב הציבורי, נכנסו לשוק העבודה או שהפקידו את ילדיהן בסדנאות יזע לאורך שעות רבות. כאשר נשים לא הסכימו למשטר את עצמן, התלוננו תלונות צודקות, הצביעו על העוול וגרשו תיקון, המין הגברי היה בבעיה. על כן הנשים הוגדרו כסובלות מ’היסטריה נשית’. לצורך הטיפול באותן הנשים הומצא המכשיר הרפואי הנודע- הוויברטור.

בהמשך ההיסטוריה המין האנושי נאלץ להיפרד מכוח העבודה הזול – ילדים. בתי ספר ממלכתיים הפכו עניין של חוק בעולם הנאור. עם הזמן נעלמה הענישה הגופנית מהנוף. מערכת החינוך נשארה מנוונת מאז כינונה בתחילת המאה הקודמת. טכנולוגיות חדשות שינו את יכולות התפישה של הילדים ונוער. כעת, במקום להמציא מושג חדש ומכליל ‘יש מאין’, לקחו את מושג הפרעות הקשב והריכוז והלבישו באופן גורף על כל תלמיד לא ממושמע. היד הפכה קלה על המרשם לרטלין.

החל מהמשבר הכלכלי של 2008 העולם המערבי מצא את עצמו תחת משבר של חומר בערה אנושי. בתוספת הפריחה הטכנולוגית המבורכת מצאנו את עצמו במציאות טכנו-פאודלית, שאת הדיון לגביה נשמור לפוסט אחר.

השורה התחתונה היא שהדור הצעיר של אותה התקופה, ילידי שנות השמונים, הפך להיות לדור הראשון של המאמצים השקופים.  שכבת גיל שלמה של פקידים בחדרי כושר עד מנהלי שיווק שכולם צריכים להשיב להודעות במייל ובווטסאפ 24/7. דור שהשלים עם שעות נוספות ללא שכר. דור שנאלץ לג’נגל בלי סוף. בלי תוחלת וללא קטרזיס.

העניין עם דור ה-Y שונה באופן מהותי  ממצבן טרם המאבק הסופרג’יסטי והילדים שנדרשים להפוך שברים פשוטים ומורכבים. הדור שלנו לא זקוק לעזרים חיצוניים כדי להמשטר. יש לנו אחד את השני.

‘השגת תואר שני? את זה יש לכולם!’, ‘עבדת כל השבת על הפרזנטציה?? יש עוד עשרה אנשים בחברה שהיו עושים את זה בלי תלונות!’, ‘מה זאת אומרת אתה לא מוכן לשתף את האירוע בפייסבוק שלך?’.

התפישה המבטלת והמתנשאת מביאה איתה את הארס המובן מאליו, אבל גם את העצות הטובות והחבריות. אותה תפישה גורמת לי ולכל החברים שלי ללכת בין הטיפות מתוך הנחה שזה ישתלם לנו בסופו של דבר.

כשאנחנו נדרשים לתת את המקסימום ולקבל את המינימום כולם יוצאים מפסידים ולכל אחד יש את נקודות הבונוס ונקודות השפל בחיים בג’ונגל העירוני:

בעבר תרגמתי שני מחזות זמר שלמים רק בשביל ‘להציע את התרגום שלהם’, ועד היום אני נע ונד בין קולות קוראים והצעות שונות שאולי יקדמו את קריירת הכתיבה שלי. זאת בניגוד לשלל חברים ומכרים שמבלים בחדרי כושר וחולמים על היום בו יפרסמו סיפור קצר.

אני מביא אוכל לעבודה מהבית במקום לקנות בארומה, זאת בניגוד לקולגים שקונים אוכל בארומה וחוזרים למטבח נקי וחף מכל פירור.

אני מביא מנקה הביתה פעם בשלושה שבועות, זאת בעוד השותף שלי לא מוכן לשלם על שעת ניקוי החדר שלו, אבל מזמין משלוחי טייק אווי שלוש פעמים בשבוע.

בסופו של דבר. אם נחזור למהות של הפוסט הנוכחי, אנחנו חיים בדור שבו המאמצים שלנו הם שקופים. אין פתרון ואין דרך להגיע לנורמליות שכוללת דיור במחיר סביר, פנסיה שתבטיח את הקיום שלנו בכבוד בעתיד, או נורמות עבודה שיפרידו בין החיים האישיים לקריירה (זניחה ככל שתהיה).

היאוש שאנחנו חווים לא ברור לדור ה-X,  הדור שמגיב בעצימת עין וניסוח אוטומטי של טיעונים בסגנון: “גם אנחנו עבדנו קשה”, “בדור הזה כולם מפונקים”, “תסתכלו על הבת של דודה יוכבד, ההורים לא עזרו לה בשקל ועכשיו היא קנתה יופי של בית”.

הסירוב של דור ההורים להכיר בעומק הבעיה, והמשטרה החשאית של קולגים לעבודה וללימודים, הם אלו שגורמים לעוולות בסגנון של מגיפת הסטודנטים ההומלסים בארצות הברית.

עד כאן הדיאגנוזה שלי. מוזמנים להציע פתרונות.