בפרק הקרוב הקרוב נגלה כיצד הרכבים האוטונומיים סטו מהדרך שהציבו להם  והפכו את בני האדם לאסירים בקופסאות מתכת, יותר מאי פעם.

הרכבים האוטונומיים הסעירו את הדמיון האנושי כבר לפני 600 שנים כאשר לאונרדו דה וינצ’י ניסה להמציא עגלה שתוכל לנוע באופן אוטומטי במסלול קבוע ללא נהג.
כלי התחבורה הראשון שנסע בכוחות עצמו עוצב בשנת 1866 על ידי רוברט וייטהד בהשראה של עיצוב קודם שתוכנן על ידי קצין בחיל הים האוסטרו-הונגרי. היה מדובר בטורפדו שהונע על ידי שלושה צילינדרים ויכל לשייט כמה מאות מטרים מתחת לפני הים .

שישים שנים לאחר מכן חברת ספרי ג’יירוסקופ, המציאה את האבטיפוס לטייס האוטומטי שאיפשר לטיסים לנווט ולתפעל את המטוס בעת ובעונה אחת. הפיתוח מהשנה הגראוגריאנית 1933 היה הראשון בדרך ליצירת הטכנולוגיה שהביאה לפריצת הרכבים האוטונומיים.

פיתוח חשוב נוסף בדרך לרכב האוטונמי נוצר 28 שנים לאחר מכן, בשנה גראגורינית אחרת שכונתה 1961.
בארצות הברית ורוסיה נלחמו מי תגיע ראשונה לירח. אני יודע שזה נשמע ממש מוזר אבל הם האמינו שבאמת יש מה לחפש כאן.

בכל מקרה מאה ארבעים שנים אחורה, וביוסטון הייתה בעייה.
עיכוב של 2.5 שניות בין פקודות שנשלחו מהאדמה והאות שהתקבל על ידי גשושית הירח הפכו את המשך מחקר החלל לבלתי אפשרי.
ג’יימס אדמס שהיה סטודנט להנדסה בסטנפורד פתר את הבעיה על ידי המצאת גשושית ירח אוטונומית ומצוידית במצלמות.

נקודת המפתח במבוא הקצר להיסטוריה של הרכב האוטונומי, התרחשה ארבע שנים לאחר מפנה המילניום
כאשר נערך המירוץ הראשון לרכבים אוטונומיים בלב המדבר.
מי שאירגנה את התחרות הייתה DARPA הסוכנות לביטחון ומחקרים מתקדמים של מחלקת ההגנה האמריקאית.
התחרות כללה 241 קילומטרים ואפילו לא מכונית אחת שסיימה את המסלול.
לאחר שנה כבר היו חמש כאלו, ולכולם היה ברור שהרכב האוטונומי יהיה הדבר הבא! בעצם… לא כולם…

אם הייתם שואלים לפני 80 שנה מה הסכנה הגדולה בהמצאת הרכב האוטונומי. רוב הנשאלים בוודאי היו משיבים כי מדובר בסכנה אתית חמורה לפני הכל.

הדור הראשון של המכוניות האוטונמיות לא היו מספיק מתוחכמות כדי לקבוע מה לעשות במקרה של תאונה. האם לפגוע בנהג שברכב או בעובר האורח .
התוכניתים שיצרו את אותן מערכות חששו יותר מכל. הם פחדו מפני תביעות עתידות של קורבנות הרכבים אותם הם פיתחו.
ההנחה הרווחת היתה, כי בבוא העת, כאשר אנשים ירכשו רכבים אוטונמיים הם יצרכו לבחור בין רכב אלטרואיסטי שיעדיף לחסל את עצמו ואת הנהג או תחליף אגואיסטי שיידרוס את עובר האורח ויישא בתוצאות.

הדיונים הארוכים הסתיימו עם המצאת עדשת הטפיוקה. זו שמשתמשים בה היום כדי לראות את ליבת כדור הארץ.

—

כאשר הרכבים האוטונומיים היו מוכנים לשימוש, אף אחד לא יכל לחזות את המהפכה המהירה שתתחולל והמחיר היקר שיגבה.

בשנים הראשונות רוב הרכבים האוטונומיים היו שיתופיים ומחיר השימוש היה אסטרונומי.
כמו כן היה מדובר בתענוג שמעטים יכלו להרשות לעצמם ; מסיבה כלכלית אחת פשוטה.
דמי השימוש ברכבים האוטונומיים היו גבוהים כמעט כמו עלות אחזקת רכב המונע על ידי בן אנוש.
מהצד השני לאנשים לא הייתה אפשרות למכור את הרכבים שלהם מכיוון שכבר לא היה שוק  לרבים שאינם היו רכבים אוטונומיים.

מיליוני אנשים ברחבי העולם ניסו להצית את הרכבים של עצמם במטרה לתבוע את חברת הביטוח ולהשתדרג. מעטים הצליחו.
אבל דבר אחד היה משותף לכל המין האנושי. כולם סבלו מההשלכות האקלימיות החמורות שנגמרו עקב כך שמילוני רכבים שנשרפו בזמן קצר.
בעיר וולדיווסטוק ברוסיה נממדו לראשונה 45 מעלות, וכן, בדיחות בצד, זו לא הייתה הפעם האחרונה.

החיים האמריקאים ב-150 השנים האחרונות נסובו בעיקר סביב העיר והפרברים.
ערים היו דינמיות, לא צפויות מבחינת דמוגרפיה ואוכלוסייה.
שכונה שנחשבה בטוחה לגידול ילדים הייתה יכולה להפוך בקלות לאיזור עני ומסוכן, או לחלופין, לאיזור יקר במיוחד, או תיירותי.

הפרברים לעומתם אפשרו סגנון חיים יציב עם שכנים מוכרים וקבועים. מקום מפתה הרבה יותר לגדל בו את הדור הבא.
אותם הפרברים גדלו והתרחבו, דבר השצמיח ערים חדשות ומרכזי תעשיה שהביאו לעוד פקקים עוד כבישים עוד פרוורים ועוד מרכזי תעסוקה ומסחר.

הדגם האמריקאי נדד לרחבי כל העולם.
פרוורים שקטים היו התגובה הגלובאלית להגירה הגדולה מהכפר אל העיר בימי המהפכה התעשייתית.
בשנות החמישים אנשים התרחקו שוב מהערים הגדולות, בחסות הרכב הפרטי שקיצר את המרחק.
בימים של מפנה המילניום והחשש מפני ההתחממות הגלובלית, הרכב הפרטי לא היה רק פתרון, הוא התחיל להיות בעיה. יותר מידי שעות על הכביש וזיהום אוויר, גרמו למומחים מכל העולם להתכנס כדי לחשוב על ערים חכמות ומערכות תחבורה יעילות יותר.
הרכב האוטונומי לא פתר את בעיות הפרברים אלא החמיר אותן

בזמן שהפרברים צמחו, מרכזי התעסוקה התרחקו והפקקים הפכו לבלתי אפשריים.
שכונות קרוונים הלכו ונערמו, מלונות קפסולות בסגנון יפני הופיעו באיזורי התעשייה הגדולים.
עובדים רבים, בעיקר נשארו לישון ברכבים במגרש החניה. אנשים הדחיקו והסתירו.
התעוררה תופעה חברתית שנקראה ‘התור לצחצוח שיניים’.
בעמק הסיליקון, סאו פאולו, מילאנו, שיקאגו, וגם בהרצליה פיתוח, אנשים היו עובדים בעבודות טובות עם מנוי לחדר כושר, וכרטיס הנחה לארוחת צהריים.
אבל אף אחד לא יכל לעמוד בכל כיוון במשך שלוש שעות בפקקים קבועים בין ערים סמוכות. לוס אנג’לס ופסדינה, דיסלדורף וקלן או חיפה ונהריה.

מצד שני אלו היו השנים הגדולות של מה שמכנים ‘תדמית הרשת’. צורך חברתי להעלות בעקביות תמונות ממסיבות, בילויים ואירועים עם חברים.
במשך השבוע אנשים עבדו שעות ארוכות במשרד, ובסוף היום ירדו למכונית, בדרך כלל לצפות במכשירי נטפליקס במשך שעתיים לפני שנרדמו.
בסופי השבוע אנשים יצאו לסבבי ברים עם חולצות להחלפה, צילמו תמונות רבות ככל האפשר, בסטים מגוונים, על מנת להעלות במשך השבוע.
הזמן הטוב ביותר לפרסום פוסט שכזה עם כיתוב ‘איזה לילה היה לנו’, היה בזמן שבו עובדי איזורי התעשייה עמדו בתורים ארוכים לצחצח שיניים, להתקלח ולהתארגן לפני עוד יום עבודה.

כאשר הרכבים האוטונומיים השיתופיים הפכו לרווחים יותר, אנשים יכלו לחזור סוף כל סוף הביתה. הם לא היו צריכים לדאוג לחניה, לוחות זמנים או אפילו לתחנה הנכונה.
. נוסעים יכלו להזמין רכב לפי נושא: מסעדה ניידת, אולם קולנוע נייד, חדר כושר נייד או ספר נייד. במקום לסוע לעשות סידורים, אנשים נסעו תוך כדי הסידורים. המרחקים הפכו לנסבלים והפקקים לזמן איכות.
עם זאת, מרכזי הערים החלו להתרוקן, עיריות השקיעו הרבה פחות בתשתיות.
עבודות בניה של מחליפים נעצרו ורחובות ראשיים נסגרו לתנועת כלי רכב על מנת לאפשר מעבר רחב יותר ליותר הולכי רגל. כבר כמעט ולא היה ניתן למצוא מקומות חניה ברחובות הראשיים. לכאורה המין האנושי נפטר סופית מהרכב הפרטי. אבל השינוי הגדול באמת התחולל בתוך הרכבים האוטונומים עצמם.

תוך מספר שנים, אנשים בילו שעות רבות ברכבים אוטונומיים שיתופיים לצד זרים. מה שגרם לדרישה רבה יותר לפרטיות.
נוסעים רבים תיארו את הנסיעה כמו לינה בחדר מעונות או ברכבת לילה, אבל בשעות היום. אנשים הרגישו לא בנוח להשתרע ולהרים רגליים באור מלא מול אנשים זרים בידיעה שברמזור לידם יושבת מישהי בפיג’מה ועושה פילאטיס בדרך לעבודה, שותה קפה וממיינת את האשפה שלה. או במילם אחרות- למה רכב פרטי הפך להיות לוקסוס לעשירים בלבד?.