הקטרקט בעיני הרוח מאת אופיר טושה גפלה הוא ספר שסופרי ביכורים צריכים למנוע מעצמם ולקחת לתשומת ליבם בעת ובעונה אחת
השנה גיליתי את . הספר אופיר טושה גפלה הראשון שלו שקראתי היה -האורחים שלאחריו קראתי גם את ביום שהמוסיקה מתה ולאחרונה סיימתי את הקטרקט בעיני הרוח.
אני אוהב באופן כללי לקרוא אנתולוגיות שלמות של סופרים בבת אחת. בשנה שעברה עשיתי את זה עם כל יצירתה של מאיה ערד.
את אופיר טושה גפלה אי אפשר לקרוא בבינג’. רוב הרומנים שלו הם פנטזיות אורבניות, והנושאים שהוא עוסק בהם כבדים. הרומנים שלו נעים על הקו שבין שפיות לשיגעון, הן העלילה והן הגיבורים שנקלעים אליה.
לאחרונה סיימתי את הקטרקט בעיני הרוח שהיה טוב אני יותר מקודמיו ובאורח פלא, למרות שהוא לא מוגדר כ-פנטזיה אורבנית, הוא השאיר בי רושם כאילו כל הזמן מה שמתרחש נמצא באיזה מקום דמיוני שהוא לא בישראל ולא בזמן שבו אנחנו חיים.
הסיבה לכך היא שככל הנראה טושה גפלה כותב אגדות וסיפורים אפיים בין אם הם מעוגנים בבדיון או במציאות. סיפורים כאלו, מטבעם נשענים על יסודות של פנטזיה אורבנית (גם אם אין בהם שום של מימד של פנטזיה).
את הקריירה של טושה גפלה, ניסח היטב טיריון לאניסטר משחקי הכס עם מונולוג ההכתרה שבו הוא שאל:
“מה יותר חשוב מסיפורים” .
כל רומן שלו עוסק באספקט אחר של המילה הכתובה, ברומנים שלו מדברים רבות על כתיבה וקריאה, מציאת סופים לסיפורים (‘עולם הסוף’), מגבלת הידע שלנו (‘ביום שהמוזיקה מתה’), והניסיון לספר סיפורים לעצמינו בשביל לרכך כאב או להסביר תופעות נטולות הסבר (‘עשתונות’ ו-‘האורחים’).
אופיר טושה גפלה ואדיקות של נטורי קרתא
המקרה של הקטרקט בעיני הרוח מדבר על הקדושה של המילה הכתובה באופן הטהור. האופן בו אנשים רוצים להביע את עצמם להתבטא ולחלוק עם העולם את הכאבים שלהם- ומשום כך הן משחיתים את קדושת המילה הכתובה.
כאילו לא די בספרי צאן ברזל על ילדות בקום המדינה, התגברות על גירושין, וחזרה בשאלה- חייבים להמשיך להיכתב עוד ספרים כאלו, על ידי אנשים ללא הבנה בספרות . אנשים שאפילו לא מוקסמים מהספרות עצמה אלא רק מהדימוי שלה. אנשים שלא רוצים להציע משהו חדש לז’אנר שבו הם כותבים, אלא רק רוצים לקחת בו חלק.
אותם כותבים, יוצרים עלילות פופיקיסטיות (כאלו שמתרכזות בקורקבנים האישיים שלהם), מתרשלים ביצירת עלילה מרובדת, ומכניסים את עצמם ואת הצדקנות שלהם לתוך הטקסט.
גילוי נאות: אני פועל על מנת להפיץ את המודעות לספרות עברית, ובתוך המאמץ הזה אני, לא פעם, מעדיף את הפופיקיסט הציוני על פני זוכה הפוליצר הבריטי.
הקטרקט בעיני הרוח הוא ספר שלא מרפה. גם ברמת המסר וגם באמת העלילה והמבט האומנותי.
כפי שטענתי בתחילת הסיקור, אופיר טושה גפלה הוא סופר תובעני, ומתגמל מאד. תשאפו הרבה רוח לפני תכנסו לתוך הקטרקט בעיניים שלה.
הקטרקט בעיני הרוח אופיר טושה גפלה יצא לאור ע”י הוצאת כתר, בשנת 2005, מכיל 356 עמודים
