על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ספרות? בדרך כלל, אנחנו לא מדברים על ספרות.

 המושג ‘ספרות’ מתייחס לרוב לשירה, לאפוסים ולדרמה. כיום אנחנו נוטים להגדיר ספרות בתור – ‘פרוזה’. 

ספרי הקריאה על המדפים של רובינו, מכילים בעיקר ספרים עלילתיים. כמה ספרי שירה אנחנו קונים? מתי לאחרונה קראנו מחזה, או את ה-‘אודיסאה’, או את שירת ורגיליוס?

ומה קורה באקדמיה?- האקדמיה, לרוב, ממשיכה לעסוק אותם כתבים ישנים. 

מי שיחפש סילבוסים לקורסים ב-‘תולדות הספרות’ יימצא מקום מועט מאד לרומנים וספרים ממאה השנים האחרונות. 

באוניברסיטת הארווארד למשל, קיים קורס פתוח בשם ‘יצירות מופת מתרבות העולם’, הכולל את – “עלילות גלגמש”, “האיליאדה”, “אלף לילה ולילה” וכן את “מעשה גנג’י” היפאני, ומעשיות הודיות מה”מהאבהארטה”. 

באתר הלימודים – .the great courses – ישנם מספר קורסים אינטרנטיים העוסקים בתולדות הספרות. 

בקורס של גרנט אל-וויט מאוניברסיטת פנינסולה בקליפורניה, למשל, עוסקים ב-48 יצירות. רק עשר מתוכן נכתבו במאה העשרים, שלושה רבעים מהיצירות הן לא יצירות פרוזה אלא מחזות, ספרי הגות ושירה. 

באוניברסיטה הפתוחה ישנו קורס בשם “יצירות נבחרות בספרות המערב‏”, שתים עשרה יצירות, אף אחת מהן לא נכתבה אחרי סוף המאה השמונה עשרה. רק אחת מהן, “רובינזון קרוזו”, היא רומן.

באוניברסיטה העברית בירושלים ישנו קורס אבני פינה בשם – “יצירות מופת בתרבות המערב”,  שמועבר שנה אחר שנה על ידי מרצים שונים בעלי דעות שונות, אבל דבר אחד מאגד את כולם – החיבה המופגנת ליצירות שאינן  יצירות פרוזה. שוב- אנחנו עוסקים בורגיליוס, דנטה ושייקספיר.

לכן אנחנו צריכים לשאול: 

* האם אפשר לדבר על ספרות ולהתמקד בעיקר בפרוזה? – בשביל זה הפודקאסט הזה הוקם. 

*האם זה הגיוני להפקיע מתחום הספרות את השירה, האפוסים, ההגות והמחזאות? – אולי. 

מצד שני, על אותו משקל אפשר לשאול – האם זה הגיוני ללמד בחוג לוטרינריה גם על יונקים, גם על עופות, גם על חרקים וגם על דגים? הרי כולם בעלי חיים!..

נקודת המוצא הראשונה של הפודקאסט היא – שבעשרת הפרקים הקרובים נתרכז בעיקר בפרוזה, ספרות עלילתית. 

לדבר ‘תכלס’ על ספרות

נקודת המוצא השניה היא – שנדבר ‘תכלס’ על ספרות. בגובה העיניים. 

למה הכוונה? – מדפי ספרים בכל חנות כלשהי עמוסים בספרים בנושא מדע פופולארי, שמבקש להנגיש את תורת היחסות לאנשים עם שתי יחידות במתמטיקה, ואת הטבלה המחזורית של מנדלייב לאנשים שלא יודעים  מה ההבדל בין פרוטון לכוכב פלוטו. 

אפילו ענף ההיסטוריה הוליד ספרים שמתארים את קורות מלחמת ויטנאם באופן קולח שירתק גם את מי  שחושב שויטנאם נמצאת באפריקה. 

אז למה דווקא הספרות נותרת מקופחת? למה עוד לא השכילו לייבא את ז’אנר המדע הפופולארי, אל ‘מדע הרוח הפופולארי’, למה נכתב מעט כל כך לציבור הרחב על יוליסס ועל הקומדיה האלוהית? 

אין לי תשובה.

עד כה, למען רווחת הפודקאסט הנוכחי, בחנתי כמה עשרות ספרי עיון ומחקרים אקדמיים הקשורים לספרות. ביקשתי  להבין איך אנשים, בעלי השכלה רחבה בתחום, כותבים על ספרות. התוצאה מפתיעה מאד.

במקרים רבים ספרות מפנה את מקומה לתחומי מחקר אחרים במדעי הרוח. מה שנקרא ‘עיסוק חוץ ספרותי’. מסתבר, שגם כאשר מדברים על ‘ספרות’, ומתכוונים ל-‘ספרות פרוזה‘, לא ממש מדברים על ספרות. 

באוניברסיטאות, בספריות ובמאגרי מידע, לא נערכים מרבית המחקרים על היצירות עצמן אלא על עניינים שניסובים סביב הספרות – ‘דמות השוטה אצל שייקספיר’, ‘היהודי הגלותי בספרות התחיה’, ‘האישה ביצירותיו של בקט’. זו לא ספרות, אלא סוציולוגיה.  

במקרים אחרים היצירות הן לא שדה המחקר אלא כלי המחקר. ‘קריאה פוסט קולוניאלית בספר ‘השיבה מהודו’, (מאת א’ ב יהושוע)  ‘קריאה קווירית בכתבי ברנר’. היצירות הופכות לשוליות ועיקר המחקר מתמקד במה ש-‘מסביב’ – איך ניתן להוכיח תאוריות פמיניסטיות בעזרת כתבי וירג’יניה וולף, ואיך ניתן ליישם את עקרונות הפסיכואנליזה על המחזה ‘אדיפוס’.