צפיתם בסדרה צ’רנוביל? מזל טוב. סיימתם לצפות בסדרת המופת הגדולה ביותר של השנים האחרונות עם קונצנזיוס רחב יריעה בכל רחבי IMDB ובכל זאת לא הבנתם את המסר.
הסדרה צ’רנוביל היא מעין גרסה מחודשת וקיצונית במיוחד של הסרט ‘טיטאניק’. רק שהפעם חבורה של אימבצלים מכחישים שהקרחון פגע בספינה, והנוסעים רוקדים וצוהלים בעודם שוקעים למצולות.
סרטי אסונות הם ז’אנר חביב מאד בקולנוע. המפרט העיקרי מציג קטסטרופות בהן מככבות שלל דמויות, כשהשאלה המרחפת מעל היא: מי יישרוד אחרון.
המקרה של צ’רנוביל שונה מכל מה שהכרנו. המוות הוא לא מיידי, ובמקרים הקיצונים הוא מייסר ואכזר במיוחד. דליפת הכור הגרעיני הכתבה בתדהמה את העולם בשנת 1986, וגרמה לתושבים מבוהלים להסתתר בבתיהם ממזרח אירופה עד למערבה. למרות שעקבות הנשורת הגרעינית הורגשו גם בצפון אירופה ואפילו בישראל, האירוע לא הפך לנקודת מפנה במהלך המאה העשרים ואחת ונשכח אי שם במעגל הרביעי או החמישי של התודעה הקולטקטיבית.
עצם שרידותה של אירופה אחרי מקרה כזה היא בגדר נס. הדליפה יכלה בקלות להרוס נתחים נרחבים מרחבי היבשת ולמחות מיליונים מעל פני האדמה, כמו במקרה הדבר השחור.
הסדרה צ’רנוביל הציגה, בין היתר, כמה רגיש היה מקרה ועד כמה סכנת הכיליון הייתה ממשית. מצד שני, אירויזיון 1986 התקיים כמה ימים לאחר הדליפה, וזה לא כל כך היה נורא אם היתה נחסכת מאיתנו התחרות הגרועה ביותר אי פעם, לרבות הזוכה המעצבנת סנדרה קים, והנציגות הישראלית של מוטי גלעדי וקיפי בן קיפוד. מצד שני, השיר של אוקראינה משנת 2010 (השנה של סקעת), מספר על צ’רנוביל וצולם בעיר החרבה, וזה אחד השירים היפים ביותר שהוצגו בתחרות.
מעבר לכל התשבוחות על הסדרה, נקודה אחת התפספסה באורח מפתיע. אנחנו כולנו חיים בצ’רנוביל מודרני.
המזל הגדול באשר לשערוריית צ’רנוביל הוא שהקרמלין הקיקיוני והמנוון ניהל את יחסי הציבור בקשר למקרה. אילו היום דליפה כזו הייתה מתרחשת באחריותה של חברת אנרגיה המושקעת במיליארדים בבורסה, ספק אם תושבי העיר היו ניצלים ואם הקהילה הבין לאומית הייתה עומדת על רגליים אחוריות.
למעשה, לא צריך להרחיק עד למקרה של דליפה גרעינית כדי להתחלחל מהאמת העירומה שמציגה הסדרה. כיום פועלים אלפי ‘קומורדים’, בעיקר בימין השמרני, ומכחישים את ההתחממות הגלובלית או את הקשר בין חברות תרופות להתמכרויות של מיליונים בארה”ב. אפילו ההפלרה או נזקי החלב בקושי מצלצלים מוכר לרוב הקוראים, שכן, עבודת הכחשה וטיוח רחבת היקף מונעת מאיתנו לדעת את האמת לגביהם.
כעיתונאי במקומונים עסקתי רבות בסכנה שבקרבה לאנטות סלולאריות, וככל הנראה, זו הסיבה שהצפייה בצ’רנוביל נראתה לי הגיונית כל כך. למעשה, עצם העיסוק ב-‘פוסט אמת’ גרם לי להרהר שאם הייתה היום דליפה בארה”ב, והנשיא היה מכחיש, תומכי טראמפ היו נוהרים כדי להתבשם בנשורת הגרעינית. הודעת גינוי בטוויטר הייתה בוודאי מבהירה שמדובר ב-‘קונספירציה של השמאל’.
הסדרה צ’רנוביל של HBO, צולמה בליטא, ומסתמכת רבות על המחזה ‘אויב העם’ של איבסן. במחזה מוצגת עיירת נופש עם מעיינות מרפא, כאשר רופא אחד מגלה שהמים מזוהמים, ומאיים לחשוף את האמת על מקור הפרנסה העיקרי של אותה העיירה. הפיכת לוחם הצדק לאויב העם הוא עניין מוכר בדרמה המודרנית, ובמקרים רבים דולף לתוך המציאות שבה אנחנו חיים.
נקודה אחת חשובה לרעת הסדרה הייתה האופן שבו וולארי לגאסוב תיאר את הניוון של ברה”ב במשפט שבו העיד. הפרק האחרון עסק ב-‘משפטי נירנברג’ שנערכו לאחראים למקרה. לגאסוב הוביל את הדיון באופן משכנע מאד וסחף אחריו את הנואמים, אבל סיים את הטיעון כפי שמסיים טיעון בהשלכת גוש צואה. ההשתלחות של לגאסוב תוסרטה באופן מפר אמון. היה ברור מאליו שהאשמת ברית המועצות תנטרל את כל מה שהשיג עד לאותו הרגע. העניין יצר חוסר אמינות מפתיע מאד בסדרה מוצלחת כל כך.
כל שנותר לי לקוות הוא שיוצר הסדרה, קרייג מזין, יקבל חוזה העסקה שמן מנטפליקס יחד עם שונדה ריימס וריאן מרפי. יש לנו גאון טלוויזיה, ואני בטוח שהוא עוד יישבור את השיא של עצמו IMDB
צ’רנוביל:
לקריאת
