מה מסמל יותר את הספרות הרוסית מאשר הרומן בעל השם המטעה החטא ועונשו, שם המשמר את הכותרת הארכאית שהגה המתרגם הראשון לעברית, חיים ברנר).
כאשר קראתי את הרומן לראשונה נפעמתי כמו רבים אחרים מהאופן בו דוסטויבסקי מתאר נשמה של פסיכופט, כאילו מישהו הפך את הסדרה ‘דקסטר’ בחזרה לרומן, אבל הפעם מוצלח.
אזהרת ספויילר (לא בטוח שצריך, אבל בכל זאת). הרומן החטא ועונשו מספר על רסקולניקוב, סטודנט בן 23 שרוצח בגרזן את בעלת הבית שלו ואת אחותה שנקלעת לזירת הרצח. לאחר מכן הוא חווה חרטה עמוקה ונשלח לשמונה שנים בסיביר. לדעתי החטא ועונשו הוא הרומן הארוך ביותר שניתן לסכם באופן הקצר ביותר.

הבעיה עם החטא ועונשו התערערה כאשר התעמקתי בתחום הספרות במשך השנים וגיליתי, לחרדתי, שאנשי ספרות רבים משתמשים בחטא וענשו בתור דוגמה לרומן פסיכולוגי, ולבניית דמות חד פעמית (Sמותו של רסקולניקוב).
על כן, אנצל את ההזדמנות כדי להדגיש את הפרט שכולם מפספסים: ברומן החטא ועונשו רסקולניקוב מתחרט על הרצח של אחותה של הזקנה שנקלעה למקום במהלך הרצח. עד לליל הרצח הוא מאמין באמת כי קיימת אפשרות ליטול חיים של אדם ולהמשיך לחיות כאדם נורמטיבי לחלוטין, והכל תלוי בזהותו של הנרצח ובמידת התועלת שהחברה בכללותה יכולה להפיק מנוכחותו של הנרצח על פני אדמות.
המאבק הפנימי בין רסקולניקוב לבין עצמו הוא מאבק דתי, עם שאלות של מוסר דתי. הגאולה הרוחני שהוא חווה היא גאולה נוצרית אורתודוקסית. העלילה של הסיפור היא צרה מאד, ועדיין ‘החטא ועונשו’ נחשב ליצירת מופת. למה?- מכיוון שמתחת לכל העיסוק במוסר דתי ישנו תיאור יוצא דופן של הנפש, של החרטה, ההדחקה, השכנוע העצמי וההלקאה העצמית.

————————————————————————-
חיפשת פודקאסטים מומלצים?-

החטא ועונשו הוא דוגמה נהדרת לתיאור של דמות שנוצרה לצורך פולמוס דתי, מבלי שום כוונה לעסוק בחיי הנפש שלה אלא רק בגאולת הנפש שלה. עיסוק שנתפש כתפל ואיזוטרי למי שהולך בעקבות הכוונות המוצהרות של דוסטויבסקי.
בפועל, הרומן הזה הוא כמו גילוי הפניצלין- שכבת עובש שנוצרה במקרה, אבל הזיקוק של אותו העובש הפך לתרופה ששינתה את העולם.