בימים בהם אלבמה חוגגת את איסור ההפלות, טוב שהמשחק הפוליטי המקומי נעצר, וכולנו נשלחנו לערוך חשבון נפש.

פוליטיקאים הפכו בעשורים האחרונים לחומרי גלם לבדיחות. החרצופים פתחה את הדלת, ארץ נהדרת צועדת בראש כשלצידה ליאור שליין. ניסיונות שונים כמו ‘במדינת הגמדים’ או ‘שבוע סוף’ ניסו לאסוף את המאספים והמזנבים, אבל הנקודה ברורה- אין חומר קומי מוצלח יותר מאשר ערוץ הכנסת.

הממשלות האחרונות (שנראו כמו טיוטות כושלות של הסדרה ‘פולישוק’), הפכו את הקרקס הפוליטי למצחיק יותר, כשהתבלין הרעיל שנכנס לקדרה הוא נונסנס. דמויות שלא התקבלו לחבובות הפכו למקבלי ההחלטות במדינה.
מירי רגב היא, אחרי הכל, מוצר צריכה תרבותי שמיישר קו עם הדמויות הבידיוניות של סרסיי או סרינה ג’וי מ-“סיפורה של שפחה”.
הבעיה היא שהאיזון העדין הזה הפר את עצמו, ואף אחד לא הופתע. אומנם, הבחירות הוכיחו שלא כל ליצן דוגמת אורן חזן יכול להגיע לצמרת הפוליטית, אבל עדיין מפלס ההתלהמות עד לא שכך.
לכאורה, מה לי- בלוגר ספרות ותרבות עם פוליטיקה?. התשובה לכך שהקדמת הבחירות היא לא אמצעי פוליטי כמו שהיא אמצעי ספרותי. טוויסט לא צפוי בעלילה שטורף את הקלפים ומסדר את הערימה מחדש. מהלך שהלוואי והיינו רואים בסיום של ‘משחקי הכס’ (לדוגמא).
מבחינה תרבותית פוליטית, ישראל היא חלק ממגמה כלל עולמית שבה האלגוריתמים קובעים את דעת הקהל ולאף אחד אין מושג איך להתחיל את נקיון אורוות הדמוקרטיה. החוק הישראלי מתייחס לתהלוכות לפידים כחלק מתעמולת בחירות, אבל לא מסוגל להתחיל להבין את המורכבות של שימוש בבוטים.
באווירה הכאוטית הזו נפתח הפרק המרתק ביותר בספרי ההיסטוריה. אפקט דומינו של מצעדי איוולת. מה שהתחיל כשחרור רסנים הפך לתופעה גלובלית חוצת יבשות. ברזיל, הונגריה, טורקיה, פולין, ישראל, הפיליפינים וארצות הברית. פוליטיקאים עם יכולות פוליטיות שניתנות לשערוך של טובים ממני, אבל עם יכולות רטוריות מפעימות.
המשותף לכל הפוליטיקאים האלו שהם, בראש ובראשונה, מכונני קתרזיס מוכשרים מאד. לראשונה מאז שנות הארבעים, יש לנבחרי ציבור למי להפנות אצבע. לראשונה מאז אירופה לחצה לעצמה על כפתור ה-‘ריסטרט’, פוליטיקאים מעיזים להחשיר אוכלסויות שלמות, אליטות או מיעוטים שלמים. חזרנו לימים של בני האור ובני החושך, הפטריוטים והגיסות החמישיות.
בעוד ברזיל, הפיליפינים ושאר המדינות שמנקדות אחת את השניה באירוויזיון (רסיסי מזרח אירופה למיניהם), הפכו את הדמוקטטורה לעונת ציד מתנגדי משטר, בישראל ובארצות הברית ניכר שרק עצרנו למנוחה קלה. טרם ראינו עיתונאים יושבים במעצר כמו ברוסיה, או תכנים מצונזרים בהמוניהם כמו במרכז אירופה. אף ראש מדינה לא יצא בהצהרות הומופוביות מוחלטות כמו נשיאי ברזיל והפיליפינים.
כאוס ההתלהמויות והקרקס הפוליטי היה בגדר ‘הכלבים נובחים והשייריה עוברת’. ההתבטאויות ההומופביות של הח”כים החרדים היו מקלות בגלגלים של הקהילה הגאה, אף אחד לא באמת תיאר לעצמו שיום אחד יכניסו טיפולי המרה לסל התרופות.
למרות האווירה העכורה הנודפת מהעיתונאים לא ראינו כאן גלי עזיבה אימתניים של אנשי רוח.
עם זאת, בעיתוי כמעט מושלם, בימים בהם אלבמה וג’ורג’יה מנפנפות בחוקי ההפלות ההזויים שלהם, טוב שהברקסים במדינה נלחצו. לא אכנס לפרשנות הפוליטית ולשאלת ליברמן, זה לא מתפקדי. העניין הוא שעצרנו והבנו, בתור חברה, את המחירים העצום שישראל משלמת בכך שהיא מאפשרת לגדל כאן מדינה בתוך מדינה. קהילה חרדית מסוגרת ומסוגפת שאין לערכיה ולערכי המדינה דבר וחצי דבר. הוויתורים האוטומטיים שעמדו להיעשות נעמדים כעת למבחן, והם לא אוטומטיים יותר.
עד לספטמבר הקרוב אנחנ צריכים לעשות חשבון נפש ולהבין לאן המדינה הזו הולכת, כי איבדנו את שיקולי השכבות החלשות, עתיד הילדים שלנו וחזון המדינה. הבחירות היהירות הקודמות עמדו בשאלה אחת לא רלוונטית- כן ביבי או לא ביבי. זה היה חור שחור שבלע לתוכו כל דיון עקרוני אחר וגרס אותו לכדי סחי של התלהמות.