זה לא היה פרק טוב.  זו היתה נקודת מפנה בתרבות המין האנושי. “משחקי הכס” הצליחה להביא לקתרזיס אולטימטיבי לפני המחצית. עכשיו לא נותר לנו אלא להגביה את הציפיות.

צבא שלם. זה כנראה מה שנדרש למפיקים “משחקי הכס” כדי ליצור סרט באורך מלא שצריך לזכות באוסקר (אבל בשל ענייני בירוקרטיה יישאר בגדר ‘סדרת טלוויזיה’). אני בספק האם מוח של אדם אחד או שניים יכל ליצור לונה פארק רגשי ודרמטי כזה.

הפרק שמציג את הקרב על ווינטרפל מזכיר במידה מסויימת של דנקרק של הבמאי כריסטופר נולאן. הסרט מתאר את הצבא הבריטי בקרב על העיר הבלגית דנקרק בשלושה מוקדים שונים- ים, יבשה, ומטוסי קרב בשמיים. התמונות הפנורמיות של הצבאות העצומים, הירידה לרזולוציות של המתנה מתוחה וכאוס. המעבר בין המולת הקרב לדממת המוות. כל אלו הדהדו מהסרט על מלחמת העולם השניה לפרק המופת של “משחקי הכס”.

בתור צופה לא זכור לי זמן ממושך כל כך שישבתי מול הטלוויזיה בפנים חיוורות ומתח מורט עצבים (מלבד ההצבעות באירוויזיון כמובן).

עיקרו של הפרק עסק בקרב אבוד מראש. הזומבים הם לא צבא רגיל אלא נחיל של יצורים אלימים חסרי תודעה שהיו מצליחים, במקודם או במאוחר, להשמיד את כל תושבי ווינטרפל.

המערות בהן התחבאו הנשים והילדים (והגבר המסורס), נראו כמו יציאה מחדר טיפול נמרץ. אם תושבות ווינטרפל היו יהודיות הן בטח היו יושבות לקרוא תהילים. אריה, במהלך תחילת הפרק הייתה כמו הגרסה ההוליוודית של אליענה בקייר.