האם הסאטירה יצרה את תחושת הנרדפות של תומכי נתניהו, או השימוש המוגזם בה.
ליאור שליין הוא קומיקאי אדיר וסטיריקן בחסד. הוא הצליח לשרוד בתעשייה למרות שהתחיל את הקריירה עם תספורת בצורת צרור פטרוזילה, ולמרות התבוסה הטלוויזיונית של ‘המנגל’.
עם זאת, מגע הזה של ליאור שליין משמש בעיקר את המתנגדים שלו. הטענות הופכות לטרחנות והזעקות לצדקנות. כל דבר הופך להיות דאחקה. במקום סאטירה אנחנו מקבלים ממטרה של ארס שיורה לכל הכיוונים. בשלב כלשהו הדיון הופך להיות לזירה להוצאת קיטור ופחות מקום שבו בוחנים באופן שקול אך משעשע את העתיד של ישראל.
ביום הבחירות עלה קמפיין בזק של הליכוד שבו הוא קורא לכל המצביעים המקופחים לאחד כוחות. כאילו ישנה אוכלוסיה שיש מי שמזלזל באינטילגינציה שלה במשך הרבה זמן וכעת הגיע זמן הנקמה.
שליין הוא לא אחראי בודד, אבל בתור צופה שמקדיש כל שבוע שעה שלמה לצפייה ב-‘גב האומה’, אני מרגיש כאילו מישהו לוחץ עליי מדי להשתכנע. למרות שאני בעצמי שמלאן-עוכר-ישראל מהבית, אני עדיין מרגיש שמישהו דופק לי על הכתף ומזכיר לי כל הזמן שביבי רע.
הבעיה הקשה ביותר עם גב האומה זה שמדובר בתוכנית סאטירה שמתבססת על הזקנים מהחבובות שיושבים ביציע וזורקים הערות. זה יכול לעבוד במינון מסוים, אבל זה גם עלול לצאת מפרופורציות וליצור יותר נזק. אווירת עליהום שאנשים צופים בה ומסיקים את המסקנות. מבינים שהם האויבים .
כמובן שאפשר להזכיר באותה הנשימה גם את ‘ארץ נהדרת’, אבל זו יוצרת פעולה הפוכה (אף כי אם קטלנית). ארץ נהדרת מציגה את האלטר אגו של הדמויות הפוליטיות לצד ההגחכה שלהן. מירי רגב של יובל סמו משלימה את הדימוי המתלהם של שרת התרבות היוצאת. נתניהו של מריאנו משלים את דימוי הסולואיסט של שם קצוץ.
גב האומה מקפידה ‘לכסח’ את כולם במידה שווה, אבל הפלג הימני באכלוסיה, ככל הנראה, נולד עם סבילות סאטירה חמורה בהרבה. באופן עקיף נוצר מצב לפיו הטענות הקבועות נגד הדתה נתפשות כמתקפה על הערכים היהודיים הבסיסיים. מדובר בחומר מסוכן כי הוא צובר תאוצה. העלבון רחב היקף, יותר ומשפיע באופן חמור יותר.
לדעתי, ‘גב האומה’ צריכה לחתוך שליש מכל פרק החוצה ולהרחיב את הטווח של העיסוקים בפאנל. התוכנית לא מספיק מצחיקה או מעניינת כדי להחזיק שעה. אבל גרסה מצומצמת שלה יכולה להיות הרבה יותר יעילה ופחות מייגעת.
