חוף הים של ירושלים- ספר הביכורים של עידו גפן הוא נקודת ציון בספרות הישראלית, לא רק בגלל הכתיבה המצוינת וכושר הביטוי מעורר הקנאה, אלא בשל העיסוק בתודעה של בני ובנות דור Y.
כשמאירים דף לבן במנורת אולטרה סגול, נוצר מעין לבן בוהק שחושף סימני לכלוך או קמטוטים. הסיפורים בקובץ ‘חוף הים של ירושלים’ הם בעצמם מנורת אולטרה סגול על התודעה של בני ובנות דור ה-Y. חוויה קיומית שמזכירה שרשרת של אופניים שמחליקה מבעד לגלגל השיניים. המציאות עושה בדמויות את מה שחמסין עושה לאדמת המדבר והמפלט היחידי הוא בעולם החלומות או בעולמות חיצוניים.
באחד הסיפורים מתאורת נערה צעירה אשר זוכרת בעל פה את החלומות שלה, עד כי המציאות בעצמה נטמעת לתוך עולם השינה בסיפור אחר אדם נשכר לעבוד בחברה לייצור חלומות, ופוגש בתפקידם של יוצרי הסיוטים.
כבר כאן? קחו עשר דקות להאזין לסיפור הקצר ‘המורה עופרה’
.
הבריחה אל השכחה-
הסיפורים בקובץ ‘חוף הים של ירושלים’ מזכירים לי במובן מסויים את ‘האמן ומרגריטה’. אמנם ניתן להקביל את השלג התל-אביבי לחמסין המוסקבאי, אבל מדובר בעניין אחר.
מאיה קגנסקיה בספרה ‘דמדומי אלים’ דיברה על כך שהרומן ‘האמן ומרגריטה’ הוא לא רומן היסטורי או ריאלסטי, אלא מעין מיתוס מודרני. משהו שאמור להתכתב עם המציאות אבל יוצר מעין הזרה, הרחקה של העלילה למחוזות משונים של חתולים שנוהגים בקרונות רכבת ויפיפיות מעופפות בשמיים, כדי להסיח את הדעת ולהגיע לשורש העניין- לפצע המדמם.
כשעידו גפן מכניס עלילה משונה בחלל בחיצון, כאשר בחור ישראלי יוצא לשוטט ללא תכלית ומטרה, הוא לא יוצר פארודיה על משרצות הישראלים בדרמסאלה, אלא מכין את הקרקע לרגע בו הוא יבקש מהקורא להסיר את המשקפיים הכהות ולהביט ישר בשמש.
באותו הסיפור כאשר הסבתא מתקשרת כדי לאיים על נכדה שיתלבש חם, העלילה נכנסת להילוך ביניים, לקראת הרגע בו הבדידות תשתלט על הסיפור. בדידות שתאלץ את הגיבורים לתהות כיצד נוכל לדבר בגוף רביעי (כי גוף ראשון בודד מדי).
במקרים בהם לא מדובר באנשים צעירים (כמו למשל זוג הקשישים ליליאן וסמי), ניכר כי המציאות, שוב, לא משרתת את גיבוריה נאמנה. במקרה הזה המציאות מבריחה את נושאיה לא אל החלל החיצון, לא אל החלומות אלא לשכחה.
גפן עושה את מה שעשו מעטים וטובים לפניו. כאשר הוויה בעולם הבדיוני הופכת לבלתי נישאת, המציאות מתפוגגת ובדיון מנחם תופס את מקומה. כך עושה הארוקי מורקמי כאשר אוממה ב-84Q1 לא מסוגלת לשאת את המציאות יותר ושני ירחים מופיעים בשמיים. כך דוד גרוסמן הופך את ברונו שולץ לדג סלמון ומבריח אותו מהגטו אל עבר מסעות בים הצפוני. אפילו בסרט המנומנטלי ‘ארץ חדשה’ של אורנה בן דור, שבסופו האחים שעלו לארץ לא נטמעים בה וממראים לירח.
גפן יוצא דופן מבין אלו שהזכרתי קודם. ספרו ‘חוף הים של ירושלים’ הוא ספר סיפורים. האם ישנו סדר מסוים שנבחר עבורם?- אני לא יודע. האם מכל הסיפורים מוסקת אותה המסקנה כי במציאות אין תוכלת?- בהחלט לא.
אם כן נשאלת השאלה למה ההזחה למחוזות הדמיון?, למה להתמקם בחלל החיצון או בסדנה ליצירת חלומות ורקיחת סיוטים?.
התשובה נמצאת, לדעתי, במקום חיצוני לספר, בהוויה הישראלית שעליה מסופר. אפילו שנקודות המבט משתנות והסיפורים מציגים אמיתות שונות ודמויות שונות, עדיין, כל הסיפורים נובעים מתוך אותו מקווה מים וזו כנראה הנקודה המסקרנת ביותר באשר לעידו גפן, סופר שהטיל עוגנים, כבר בספרו הראשון, כדי לשבות את הקהל שיחזור אליו שוב ושוב ליצירות העתידיות שיכתוב.
חוף הים של ירושלים סיפורים מאת עידו גפן. יצא לאור ע”י הוצאת זמורה ביתן, בשנת 2017.
