במסעותיי הרבים נסעתי בכל כלי רכב אפשרי : ברכבות תחתיות, רכבות בולט, ספינות סירות קאנו או מטוס בגודל של מונית שירותץ על סוג אחד של כלי רכב הקפדתי לוותר מחמת צער בעלי חיים- סוס.
עם זאת, במקרה אחד מצאתי את עצמי יושב על אוכף ומנסה למזער במידת האפשר את הפגיעה בחיה האומללה.
המקרה קרה בגואטמלה כאשר לקחתי טיול קצר של יום אחד לאזור סן פדרו.
סמוך לשעת צהריים הגיע המבול שותף שהפך את הדרך בוצית ובלתי עבירה. לא הייתה ברירה והמדריך בעל התושיה מצא דרך להחזיר אותנו חזרה לנקודת המוצא – בעזרת סוסים. הוא פנה בטלפון לחבר בעל חוות סוסים סמוכה ושאל האם יוכל לשכור ממנו כמה סוסים על מנת להחזיר את ששת המטיילים בחזרה דרך השטחים הבוציים שלא ניתן לעבור ברגל או ברכב.
בתחילה סירבתי, אבל אז הבנתי שאני עלול לפספס את אוטובוס הלילה לעיירת הגבול, ויתרה מכך , אני עלול לישון בשדה אם לא אמצא לעצמי קורת גג למשך הלילה. בעל האוורה לא יכל לארח אותי ולכן נגזר עליי לקחת איתי סוס.
דמיינו לעצמכם אדם העולה על גב סוס ומסרב להחזיק במושכות, לכוון ,לעצור, או לזרז אותו. כך בדיוק נראתה הרכיבה שלי בה הפגנתי רפיסות למול החיה הכבירה.
פעם אחת הסוס שלי עצר לשתות מתוך מנחל, קראתי למדריך וזה קרב אליו ומשך אותו חזרה לשיירה. מאותו רגע סירבתי להלשין יותר על הסוס, ובכל הזדמנות ביקשתי לרדת מעל גבו כדי לא להיות לו למעסה. ילדה בת ארבע שרכבה על סוס בעצמה- לעגה לי.
תוך זמן קצר הגענו לכפר בגודל בינוני. הקבוצה פנתה ימינה והסוס פנה שמאלה. ממרחק הזמן שכחתי האם לא שמתי לב לשינוי בדרך מכיוון שהייתי עסוק בטלפון או ששוב סירבתי להסגיר את הסוס.
תוך זמן קצר מצאתי את עצמי חטוף על גבו של סוס שעובר מגינה לגינה, אוכל ומלכך את סוכות הגפנים שעיטרו את חזיתות הבתים.
כחצי שעה (ואולי יותר) הייתי בן ערובה. לא ידעתי איך לעצור את הסוס, ואילו ידעתי איך לרדת.
בסופו של דבר הסוס נכנס לדרך צדדית שאחריה התגלתה אורווה ולצידה שאר המשתתפים בסיור.
שאלתי את המדריך האם הוא בא לחפש אחריי, וזה השיב לי שלא היה צריך כי הסוס יודע את הדרך לאורוות היעד שבה הוא מבלה מחצית מחייו.
“זה סוס איחו-דה-פוטה” סיפר המדריך ”הוא תמיד מחפש הזדמנויות לברוח מהקבוצה וללכת לאכול בדיוק איפה שאסור. אבל הוא תמיד יודע לחזור לאורווה שלו”. המדריך הגיש לסוס קוביית סוכר, ליטף את ראשו בחיבה שגרמה לי לפקפק בעצמי ובמידת הצדיקות היתרה שנהגתי בסוס.
