בסוף שנת 1867. הנסיך לב ניקולאביץ ‘מישקין מגיע לסנט פטרסבורג משוויץ. הוא בן עשרים ושש, נצר אחרון למשפחת אצילים אצילות. בילדותו חלה במחלת עצבים קשה והושם על ידי האפוטרופוס שלו פאווליצ’ב בסנטוריום שוויצרי. בבגרותו מחליט לחזור לרוסיה במטרה לשרת אותה. הוא לא יודע איך, אבל זו התוכנית.
ברכבת פוגש הנסיך את פרפן רוגוז’ין, בנו של סוחר עשיר, שירש הון עתק לאחר מותו. ממנו שומע הנסיך לראשונה את שמה של נסטסיה פיליפובנה ברשקובה, מי שתהפוך למריה מגדלנה של ישו הרוסי מהמאה הלפני קודמת.
ברוסיה, הנסיך, מגיע לקרובת משפחה רחוקה בשם אליזבתה פרוקופייבנה, החיה עם בעלה ושלוש בנותיה – אלכסנדרה הבכורה, אדלייד האמצעית והקטנה ביותר היא אגליה, ובשלב מוקדם הוא מתלבט למי מהן הכי כדאי להינשא (מסיבות כלכליות של נדוניה).
בהמשך, הנסיך פוגש את נסטסיה פיליפובנה, מקבל ירושה מדודה רחוקה, ונכנס למצב של חרב פיפיות, לפיו ייפגע בכל אדם סביבו, לא משנה מה ייעשה.
זו הנקודה המרתקת ביותר של הרומן- האופן בו מישקין מוצא את עצמו שוב ושוב בפינה, ובכל פעם, העלם בעל הנפש של דון קישוט, הופך, בעוכריו לאדם ששרויה בו אפילה כמו פאנטום האופרה.
מישקין מתואר בתחילה בתואר אדם נאיבי, אבל מתגלה כחכם יותר מכל האנשים המשכילים, התרבותיים, והמנומסים ביותר בחברה הגבוהה אשר סובבים סביבו. הוא פותר מחלוקות בצורה ממולחת, בעוד האריסטוקרטים מסביב מונעים רק על ידי אנוכיות מפלצתית.
לב ניקולאביץ’ מישקין הוא תמהוני במקרה הטוב. שוטה כפר, ובמקרה הפחות טוב- נגע חברתי. הדרך היחידה שלו להטימע בחברה היא לבטל את עצמו ולא להשמיע את דעותיו.