בשבח המלחמה הוא רומן על ההפוררות והתקרנפות. “אנחנו הדממה המופנמת של החורבן”.

תיאורו של הרומן ‘בשבח המלחמה’ נשמע כמו קווי מתאר של דיסטופיה אבל למעשה מדובר באירועים שקרו בצורה זו או אחרת, ובמלחמה שהכניסה את ישראל לכוננות ספיגה.  ראונר מזהיר מפני מגיפה שכבר פשטה ואף אחד סביבו לא מוכן להכיר בקיומה.

עניין נוסף שריתק אותי ברומן הוא היחס לאסתטיקה של המילה הכתובה, התלמידים לומדים על היוצרים ששינו את פני התרבות העברית, יוצרים שיצירותיהם מועלות על נס ומנותחות בקפדנות עד שלא ייווצר בדל של ארמז ספרותי שלא הוטמן בו מבעוד מועד.

למול היופי של המילה הכתובה עומדות הזוועות של המלחמה.

התלמידים המוצגים ברומן הם חבורת ילדים חלולים שמחפשים אקשן וריגוש. (עניין משונה, שכן מדובר בזמן של מלחמה). אין להם אידיאולוגיה, הם לא באמת יודעים על מה הם נלחמים ולשם מה הם מפגינים. במילים אחרות, המערכון של ‘מדינת הגמדים’ ניסח את זה טוב יותר.

המפגש המתוח בין הדעות הפוליטיות למערכת החינוך מזכיר את המקרה של ספיר סבח,  תלמידת כיתה י”ב, ספיר סבח אשר פרסמה מכתב בו היא טענה כי המורה לאזרחות – אדם ורטה, התבטא בכמה הזדמנויות בגנות צה”ל.

לעומת מקרה אדם ורטה, כאן מדובר במקרה אחר, אויבת כפולה. גם שמאלנית וגם על-הורית. אישה שבחרה לא להביא ילדים לעולם ובעצם כך לא לשלוח אותם למלחמה.

הכותרת העוקצנית ‘בשבח המלחמה’ היא לא באמת אירונית. לדעתי. זה לא רומן אנטי מלחמתי, שכן המלחמה היא לא המחלה אלא האמתלה להתפרצות שנאה ובורות. אם לא היתה להם המלחמה שתאפשר להם לצלוב איש סגל, הם בוודאי היו מעלילים על מורה לספורט שאנס את אחת התלמידות, או המורה לכימיה שמעשנת סמים.

עם זאת, המלחמה וההזדמנות לקריאה פציפיסטית ברומן- הם האלו שהעמידו את ירי הקאסמים ברקע העלילה ולא פרשה אחרת שניתן למנף למטרת התלהמות חלולה.

בנפרד מהקריאה הביקורתית שלי ברומן, אהיה חייב להחמיא על דרך התצורה שלו. עילי ראונר הוא מחזאי עם נשמה עתיקה שהתגלגל לעולם הספרות. הרומן משרה אווירת פיוטיות שלא נפרמת גם בסצינות של הפגנות או האשמות. המלחמה המתרחשת בארץ מיתרגמת למלחמות הפנימיות בתוך הנפשות של הגיבורים, לא משנה כמה חלולה הנפש שלהם.

בשבח המלחמה עילי ראונר כנרת זמורה-דביר | יולי 2019 | פרוזה מקור |