בשנת 1904, מתכנסים שלושת גברים  לשם תוכנית נקמה. השלושה הם איליה פוליאקוב היהודי מרוסיה, ד”ר אד מקנזי רופא מאנגליה, וטנזין  יליד העיר לדק אשר בהודו.  השלושה מבקשים לנקום באויבו של מקנזי, אשר שגזל ממנו את  אשתו, קייט, במהלך חופשתם ברומא, שבע שנים קודם לכן. תוכנית הנקמה מתארכת עד לשנת 1994, ובזאת אחתום את נושא ה-‘עלילה’ שבוודאי מעסיק קוראים רבים אשר שואלים את עצמם האם שני כרכים עבי כרס ישביעו את רעבונם לבינג’ ספרותי באורך של סאגה רוסית.

<iframe width=”560″ height=”315″ src=”https://www.youtube.com/embed/ATBdJEgQ8Es” frameborder=”0″ allow=”accelerometer; autoplay; clipboard-write; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture” allowfullscreen></iframe>

למעשה, הספר קו המלח, מאת יובל שמעוני, הוא מסוג הרומנים שעומקם רחב מסך חלקיהם. המיקום המשונה באיזור חבל קשמיר בהודו הופך לציר שעליו נסובות עלילות שונות לאורך המאה.

ברומן נפרשת היריעה הרחבה של הזהות היהודית המורכבת, שלכאורה אינה שונה מכל זהות אחרת, אך יש בה  נרדפות שמעמיקה את הצורך בתוכחה ובקתרזיס. כל נקמה היא מעין מטונימיה לדבר אחר, נקמה גדולה יותר שהיא רק פתח לנקמה גדולה יותר.

קו המלח המקווקוו

למרות שנהניתי מהקריאה ברומן, אני עדיין לוקה  במזוכיזם ספרותי. על כן אבקש גם להצביע על הקשיים ברומן:

ראשית, האורך של הרומן ,ולמעשה-  האורך של המשפטים מהם מורכב הרומן, ולמעשה  האורך של הפסקאות מהם מורכב הרומן, ויותר מכך התיאורים הנפרשים במעין מבול שוטף (נראה אתכם שורדים תיאור של פוגרום באורך המונולוג של מולי מיוליסס או סצינת הקרב המפורסמת ממשחקי הכס!).

<iframe width=”560″ height=”315″ src=”https://www.youtube.com/embed/CqC-CjBhWHo” frameborder=”0″ allow=”accelerometer; autoplay; clipboard-write; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture” allowfullscreen></iframe>

הרומן קו המלח הוא רומן קשה לקריאה בעיקר לקהל שרגיל לעלילות מזוקקות וחוויות נגישות. התקשרתי לקרוא ברומן ועצרתי כמה פעמים אחרי כמה עמודים. עם זאת, בניסיון השלישי משהו הואר בי.

קו המלח- ספר למיטיבי קריאה

בשנותי הספורות כקורא אובססיבי למדתי להבחין בין ספרים שקשה לקרוא כי הם לא כתובים טוב, לבין ספרים שקשה לקרוא כי המכשול שלי- זו המטרה של הסופר.

כשדוסטוייבסקי הכניס נאומים פוליטיים לתוך ‘שדים’, לא התבקשתי, בתור קורא,  להתייחס אליהם בתור מידע ‘הכרחי’  שאני  ‘חייב לקרוא’. במקום לחפש עלילה בנאומים נדרשתי לפענח את המונולוגים המייגעים בתור נספחים משורגים שנועדו להמחיש לי תמונת מצב בלתי אפשרית.

מתוך הבנת תפקידי כקורא ברומן ‘קו המלח’ – הייתי מוכן לשאול את עצמי האם אני בתור קורא הדיוט התכוננתי כראוי ליצירה כמו ‘קו המלח’ . התשובה הייתה שלילית, ולכן ניגשתי לרומן בפעם השלישית.

הפעם  שאלתי את עצמי מה הרגש הדומיננטי שעלה מהטקסט- התשובה הייתה – שנאה.

כששאלתי את עצמי מהרצון הבולט שעולה מתוך הטקסט השבתי -נקמה.

הרומן ארוך ומונומנטלי כי שנאה בעצמה דורשנית ומונומנטלית. השימוש במשפטים ארוכים נועד להכניס אותנו לתוך תודעה של אדם שונא. התאורים הארוכים כאורך התיאורים שאדם שונא חייב לפרוש בינו ובין עצמו בפרטי פרטים, כדי לחוש בשליטה, אך למעשה להישאב לתוכה.

https://www.youtube.com/playlist?list=PLZzik-5K4gHPLHo417ZKiEBV5AsUh_3zT

כשחזרתי לקרוא ברומן מנקודת מבט אחרת נגלה לפני עולם חדש. בעולם הזה החיפוש אחר הזהות הופך מאמצעי למטרה. נוודים הופכים למטיילים, פליטים הופכים לרודפים, לוחמים הופכים למשוררים, חברים הופכים לאויבים, והעברית הופכת למעין שפה חדשה, כמו שילוב בין המבע של ס. יזהר לחירות הלשונית של דב גפנוב בתרגום ‘עוטה עור הנמר’.

צרויה להב פינת יובל שמעוני.

עניין אחרון באשר לרומן ‘קו המלח’, הוא בעצם הכותרת שלו. מעולם לא הבנתי את השורה האלמותית שריטה שרה באירוויזיון 1990 .