איך מתרגמים שתיקה? במקרה של ‘המטופלת השקטה’ מאת אלכס מיכאלידס, עיקר הרומן הוא בשורות שלא נכתבות ובמילים שלא נאמרות. קחו סימניה וצאו לדרך לרומן המתח שיחזיר אתכם לדף הראשון ברגע שתסיימו את העמוד האחרון.

המטופלת השקטה היא אלישיה ברנזון. אשתו של הצלם הידוע, גבריאל ברנסון. אלישיה היא אמנית בפני עצמה, אשר מסוגלת למלא גלריות באמנות ההיפראליסטית אותה היא בוראת תחת מכחולים עברים. היא אוהבת את בעלה יותר מכל דבר אחר.  ערב אחד נשמעות יריות והמשטרה מגיעה ומוצאת אותה עומדת מעל גופתו עם אקדח מעשן, כשזרועותיו ורגליו מחוברות לכיסא. מאותו רגע היא מסרבת לדבר.

במהלך המשפט היא מציירת יצירה מרתקת המציגה אותה עומדת עירומה לפני קן הציור.  אלישיה נשלחת לבית חולים פסיכיאטרי מאובטח, כאשר היא שותקת, ושותקת, עד אשר מגיע פסיכולוג חדש, שמשנה את התמונה.

במאמר שפורסם ב- Bookseller בינואר 2018 , הצהיר אלכס מיכאליידס, הסופר כי:

“במהלך התואר שלי באנגלית, הייתי  אובססיבי לגבי המיתוס היווני העתיק של אלקסטיס והטרגדיה של יוריפידס, שם אישה מוחזרת לחיים ומסרבת לדבר. דימוי זה של אישה אילמת רדף אותי במשך שנים, עד שלמדתי קורס  במסגרת תואר שני בפסיכותרפיה בלונדון. כשעבדתי במשרה חלקית ביחידה פסיכיאטרית מאובטחת במשך שנתיים, ראיתי כיצד עולם הפסיכותרפיה עשוי להיות התפאורה המודרנית המושלמת לדמיין מחדש את הסיפור הזה ולחקור את נושאי המוות, האשמה והשתיקה”.

למעשה,  אוריפידס כתב מחזה בשם  אלקסטיס . אשר מספר על  אדמטוס, בעלה של אלקסטיס. אפולו,מודיע לו שהוא עומד למות, אלא אם כן ימצא לעצמו מחליפה.   אדמטוס לא רוצה למות ובסופו של דבר משכנע את אשתו, אלקסטיס, לתפוס את מקומו.

חנוך לוין, הפך את המחזה של אוריפידס- למחזה ‘כולם רוצים לחיות’.

המטופלת השקטה, מזכיר רכיבה על רכבת הרים, המתח לא מרפה לרגע, וההתפתחויות  מסקרנות מסקרנות בקביעות.

העושר האמיתי של הרומן טמון בדמויות עצמן. המחבר יוצר נטיות אופי מצוינות ויש לו כישרון מפתיע לקורא לאהוב או לשנוא את הדמות; למרות זאת לקורא אין מושג על מי לסמוך.

מדובר ביצירה  יצירה מרעננת מכל שלל המותחנים הפסיכולוגיים הסובבים סביב דמות ה- “אשה במצוקה”.

‘המטופלת השקטה’,  נושא את דמויותיו הנשיות עם התנהגות עוצמתית, מתחמקת ומעט ערמומית. הבינאריות  בין המטופל למטפל, והדמיון העיקרי בטרגדיות עימם התמודדו בגילאים צעירים, תורמים לתחושות הייאוש והמרד של הקורא כשהעלילה מפרקת את עצמה.

צירוף דמותה של המטופלת בזמן אמת לפרקים המתחלפים של רישומי היומן שלה הוא דרך גאונית להפנות את תשומת ליבו של הקורא לאישה שאלישיה הייתה בעבר, ולאישה שהיא כעת. נושא נעים לאורך הרומן הוא גווני המיתולוגיה היוונית, על אף העובדה שהסופר הוא יווני במוצאו.

התרגום לעברית של לאה פן מעניק שפה ייחודית לפסיכולוג ולכתביה של אלישיה. מדובר בעניין שלא אקל בו ראש, מכיוון שבשנים האחרונות אני נתקל ביותר ויותר תרגומים בהם מסורגים דוברים שונים או מכתבים ולכולם יש אותה לשון, ואותה שפה, ואותם דימויים ותיאורים. האם מדובר באחריות הכותב או ביוזמה שצריך לנקוט המתרגם?. זו שאלה, אבל אחרת.

הרומן מעורר קסם  בכך שהוא מספר את סיפורה של אישה שאינה יכולה לספר זאת בעצמה, כך שמדובר, יותר מכל: בתרגום של שתיקה.