מבוא קצרצר לשירת קוסובו

המגזין

מור דיעי- חנני

בפועל ההיסטוריה הסרבית מתחילה במאה השמינית. לאחר שהצליחה להיחלץ מן השעבוד לאימפריה הביזנטית מאתיים שנים לאחר מכן, קמה ממלכת סרביה הראשונה, ובפרק זמן של 300 שנים בקירוב מתייצבת וסרביה הופכת להיות הגורם השולט בחצי האי הבלקני עד לנקודת המפנה בקרב קוסובו משנת 1389, בו הביס הסולטאן מוראד את גייסות הסרבים בפיקודו של הצאר לזאר, וסרביה כולה נפלה בידי הפולש העות’מני.

מלכי סרביה הפכו לנתיני הסולטאן הטורקי למשך תקופה של 150 שנים לערך ובשנת 1540 קורסת ומאבדת את עצמאותה לפרק זמן של 340 שנים בקירוב. רק עם קץ מלחמת העולם הראשונה תזכה להתאחד מחדש.

קרוב לחמש מאות שנות שעבוד מוסלמי נתנו את אותותיהן בצורות שונות, אולם אחת המרתקות ביותר בהן היא המענה הפיוטי לדיכוי המוסלמי – הבלדה הסרבית העממית שנתחברה בעיקר בחבל סרביה, אך גם בקרואטיה, בוסניה, ולאכיה ובולגריה. ייחודה של הבלדה הסרבית –הוא באותנטיות שלה, השירים נטוליי השפעה אירופאית, אפילו לא לאלה הסמוכים אליה גיאוגרפית, כגון איטליה וכתביי דנטה. למרות מעורבות ישירה של האימפריה הוונציאנית באיזור הבלקן. הסאגה הארתוריאנית, למשל, היא צירוף בריטי-צרפתי; הסאגה הנורדית היא במקור גרמנית; אולם הבלדה הסרבית העממית נותרת חפה מכל השפעות חיצוניות. ניתן לראות בבלדה הזו קטעי הגות מעניינים מאד המציגים את רחשי ליבם של היוצאים לקרב. מעבר לכך ישנן דוגמאות יפות לאופן בו הטבע בעצמו לוקח חלק במאבקים ובמלחמה. למעשה מדובר באחד האפוסים היחידים שאני מכיר בהם בעלי חיים מדברים!

עוֹרֵב שָׁחוֹר סָח לְאָחִיהוּ:

“כְּלוּם לֹא זֶה אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ לָזַר,

וּמַדוּעַ אֵין לִרְאוֹת בּוֹ נָפֶשׁ?”

מעבר למעלות אותן הזכרתי, ניתן לבחון בהרהורים שונים הקשורים לתורות הגזע הקדומות המוצגות באפוס. העותומנים נקראים בפי הסרבים ‘שחורים’. כך למשל האביר דימטרי יקישטש מגלה גי אחותו נאנסה על ידי חייל טורקי ובנה נולד ‘שחור’, דמיטרי רוצח את התינוק למול אחותו מבלי להנדיף עפעף:

יִּפְעֶה שָׁם הַשָּׁחוֹר – הַיָּלֶד.

וַיֹּאמֶר לַאֲחוֹתוֹ דְּמִיטְרִי:

“אֲחוֹתִי, תְּנִי הַשָּׁחוֹר הָעַרַפּ,

וַאֲנִי צַעֲקָתוֹ אַרְגִּיעַ.”

וַתִּתֵּן אֶת הַשָּׁחוֹר הָעַרַפּ.

נְטָלוֹ אֲזַי דְּמִיטְרִי יַקְשִׁיטְשׁ

וַיַּפְרִיד בֵּין גֻּלְגָּלְתּוֹ וָשֶׁכֶם

וּזְרָקוֹ אֶל מֵי נְהַר סְטוּפְּנִיצָה.

לוֹ עָנְתָה אָמְרָה אֲזַי יֶלִיצָה:

“מֶה עָשִׂיתָ, אָחִי דְּמִיטְרִי יַקְשִׁיטְשׁ?

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שָׁחוֹר – אֲהַבְתִּיו,

כִּי מֵאַהֲבָה אוֹתוֹ יָלָדְתִּי.”

המידע המצוי בידי המחקר על השירה העממית – הבלקנית בכלל והסרבית בפרט – לפני המאה ה-14, הוא מועט ביותר השינוי הגדול בא בעקבות הפלישה העותמאנית. תכנים של אהבת המולדת, שנאת הפולש והגיבור הסרבי הנלחם באויב הפכו לנחלת הכלל . גיבור המחזור הוא הנסיך (קניֵיז’) לזאר. נפילתו בקרב העניקה לאיש הילה של גיבור לאומי ואף יותר מזה -פלישת העותמאנים לבלקן נתפשה כניסיון מוסלמי להביא לחורבן הנצרות והתרבות האירופית -מכאן שקרב קוסובו זכה למעמד כלל־תרבותי החורג מעבר לחשיבותו המקומית –לזאר הפך למגן הנצרות, שומר הסף המקריב את חייו. למעשה כאשר מילושוביץ’ נשאל לגבי קוסבו הוא טען שאדמת קוסבו קשורה בעבותות לתרבות ולהיסטוריה הסרבית כפי שליהודים קדושה ומכוננת היתה…. מצדה!!.

השירה הסרבית נתפשה כמיוחדת ומרתקת במיוחד עבור האירופאים, לא בגלל התכנים, הפואמות והחרוזים המהוקצעים. למעשה העדנה של שירת קוסבו צמחה מפני הפחד מההברברים. במאה ה-19, גתה, פושקין ומיצקביץ’ תירגמו את הבלדה הסרבית, כשגתה אף ביקש ללמוד את השפה על מנת לקרוא את השירה במקור . מבחר מצומצם של הבלדות ראה אור בעברית בתרגומו של שאול טשרניחובסקי )שירים מן האפוס הסרבי עם עובד, 1992. האפוס פורסם גם בפרויקט בן יהודה, מתוכו אצטט אץ הקטע האחרון לפוסט זה:

כִּי שָׁמַע אֶת אִמְרָתוֹ הַנַּעַר,

וְהִתְחִיל בּוֹכֶה דִּמְעָה רוֹתָחַת.

מִסּוּסוֹ, זֶה-הַבַּרְבּוּר, גַּם יָרָד,

וְלָקַח גְּבִרְתּוֹ עֲלֵי כַּפַּיִם,

וְהִכְנִיס אוֹתָהּ אֶל פְּנִים הַחֶדֶר.

אֶפֶס לֹא עָצַר לִבּוֹ מִכַּעַשׂ,

אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה בִּשְׂדֵה-קוֹסוֹבוֹ.

אֶת סוּסוֹ הָפַךְ וַיִּסַּע אַחַר

חֵיל הַסֶּרְבִּים אֲשֶׁר בְּקוֹסוֹבוֹ.

וּבַבֹּקֶר, כְּשֶׁהֵאִיר הַשַּׁחַר,

שְׁנֵי עוֹרְבִים שְׁחוֹרִים בָּאוּ גַּם יַחַד,

מוּעָפִים מִשְׂדֵה-קוֹסוֹבוֹ בָּאוּ,