הספר ‘לס’ הוא ללא ספק מאסטר פיס, אבל מאסטר פיס שאפשר למצוא לו שורה ארוכה של אחים ובני דודים. ספר שכוחו הוא בחריגותו, בחוסר המהוקצעות, ברישול הקל, בתחושה של יומיום שמתגבב לתוך עצמו.
הקריאה ברומן שלחה אותי לביקור בתוך חיים חד גוניים שלא ברור האם אדם חי אותם או סופר מרושל כתב אותם ועורך בלתי קפדן נתן להם לצאת לאור כפי שהם.
הרומן לס מאת שון גרייר עוסק בסופר המזדקן ארתור לס, או כי שמתואר ברומן: ‘סופר שהוא זקן מכדי להיות רענן וצעיר מדי כדי להתגלות מחדש’.
לס הוא סופר שייכנס, ברצונו או שלא ברצונו, להיכל התהילה של הספרות העולמית. הבעיה היא שהמקום שלו מובטח, תאריך הלידה כבר רשום, אבל תאריך הפטירה מחכה לבואו. ללס יש ארבעים שנים להעביר על פני כדור הארץ כשהקריירה והנעורים שלו מאחוריו. החיים נשמטו ממנו והוא מנסה להרים את עצמו בכל דרך שתהיה. הוא טס לחו”ל, מסע מסביב לעולם שגורם לו בעיקר למורך לב.
שלב הטיול משנה את ה DNA- של הרומן. לפתע העלילה עוברת ממצב פרוזה בורגנית לרומן פיקארסקי, סאטירי ואפיזודי. כל פרק מגלה ארץ חדשה, מכשולים חדשים ושנאה עצמית חדשה.
הוא נוסע למקסיקו ומשתתף בפאנל על המאהב שלו לשעבר, באיטליה הוא נתקל בתככים של עולם האקדמיה, בגרמניה הוא מלמד קורס כתיבה בשם ‘לקרוא כמו ערפד, לכתוב כמו פרנקנשטיין’. עצם המסעות של לס הם עונג צרוף ששווה כל עמוד.
הרומן נוטה כל הזמן למעין עגמומיות מודעת לעצמה. ניסיון להגיר ארס עצמי במטרה להפוך אותו לנסיוב ספרותי. חייו של לס, הם מעין קלישאה עגומה על אמן הומו בגיל המעבר. מישהו שהיה לוחם כל חייו וכעת התחמושת התפוררה והפכה לאפר. הרומן יצא לאור בהוצאת פן ובתרגומו של יואב כ”ץ (מתרגם נפלא ששומר על המרחק בין האנגלית לעברית כמו חשמל סטטי שמדביק קלקר לגב של חתול).
גייז הם קצת כמו הספרות העברית בעצמה
המחשבה על הוצאת פן ליוותה אותי במהלך הקריאה בספר. זו היתה מחשבה טורדנית שהפכה למחשבה מבורכת. הוצאת פן היא אחת ההוצאות היחידות בארץ שלא מוציאה כמעט ספרות מקור. כמו אינספור גייז תל אביביים שיוצאים רק עם תיירים, או עם גייז אחרים שלא יורדים מרמת מסת השומן שלהם.
דמותו של לס הפכה למעין מטונימיה לספרות העברית בכללותה. מעין נטע זר באדמה ששייכת לה. ספרות רצויה ולא רצויה דווקא בשטח המחיה הטבעית שלה. ספרות שיש בה גם חריגות וגם תחושה (מוצדקת במידת מה) של רגשי נחיתות.
ספרויות של שפות קטנות מאיתנו הפכו לפופולריות בהרבה (יש ארבעה מיליון דוברי נורבגית, וכיום אנחנו חיים בתור הזהב של הספרות הנורבגית עם סדרת ‘המאבק שלי’ וספרי יו נסבו). השפה הנורבגית הזכירה לי במידת מה את המאהב הצעיר של לס.
באותה ההזדמנות שבה אני מברך על הספר לס, אני מצר על המקביל הישראלי שלו שבוודאי נמק באיזו מגירה או ממתין לגיוס המונים. אני מבין את ההתלהבות מהספר ‘לס’ אבל, במובנים רבים הוא אינו שונה מרומנים רבים על דמויות באמצע החיים. הספר נהנה מיחסי ציבור מצוינים וקוראים רבים נתנו לו עדיפות בעקבותיהם.
יש מי שיאמר שאני טוען שהרומן מוערך יתר על המידה, באופן אישי הטענה שלי היא הפוכה. הרומן ‘לס’ מזכיר לי כמה רומנים לא מוערכים דיים נמצאים בחוץ. רומנים שחסרים את הנופך הניו-יורקי, ברווזון-מכעורי שמשווה ל’לס’ את ההילה שקושרים לו.
