הספר ‘אני רוצה הכל’ מאת ליאור פרנקל עשוי להיות התשובה הניצחת שלי לשיחות השבת ולשאלות של אבא ‘מה עם מקום עבודה מסודר בגיל שלושים ואחת?’.
מורותיי ורבותיי, רבים מקוראיים בוודאי יודעים כבר שאני סוג של בן אדם אבוד. גם אני מקדיש את מרצי וחיי כדי לנסות לאגף את עולם התקשורת מאחוריו ומלפניו ומצדדיו, ואולי בהמשך הדרך, גם אזכה לקום בוקר אחד ולומר לעצמי ‘איזה כיף שאני לא צריך לדאוג מאיפה אקנה טופו בחצי שנה הקרובה’.
העולם המודרני מזמן לאנשים כמוני אינספור הזדמנויות להתקדם, גם בלי שאיזה ממסד עלום יעמוד מאחוריי עם פונפונים.
עם זאת, ברור כמובן שאיש אינספור הזדמנויות לטעות, המון שעות שעתידות לרדת לטימיון וטעויות שאפשר לשגות בהן מבלי לשים לב.
לצורך כך רכשתי את הספר הקולי של ליאור פרנקל ‘אני רוצה הכל’. פרנקל הוא יזם הייטק עם פודקאסט מצליח בשם ‘פופקורן’ בו הוא מראיין אנשיי תקשורת ותרבות ש- ‘עשו את זה’.
בספר ‘אני רוצה הכל’ פרנקל, יוצא מנקודת ההנחה החביבה עליי- שאין בהכרח קשר בין רצון להצלחה. לא משנה כמה אהיה גיסטריסט מוכשר (לדוגמא) אם לא אדע לדחוף את עצמי ולשווק את עצמי נכון- אף אחד לא ימתין לי עם חוזה הקלטות.
פרנקל לוקח בחשבון את העניין שכיום, אין ברירה אלא להיות יזם, ואיש שיווק, ומפיץ, ומזכירה, ובונה אתרים ומומחה קידום אורגני או ממומן בפייסבוק, ואם אני לא מצליח באחד מהכובעים, תמיד אפשר לעשות אווטסורסינג.
לצורך ההדגשה אציין כי לאחרונה האזנתי לכמה עשרות פרקים של פופקורן וכמה עשרות פרקים של פודקאסט אחר בשם גיקונומי. בשני המקרים מדובר בפודקאסטים של ראיונות. ב-‘גיקונומי’ נשמעת שוב ושוב התפישה האמריקאית של- ‘תעבוד קשה ותצליח, ו-‘אין דבר שעומד בפני הרצון’. כך למשל במהלך ראיון עם הסטנדאפיסטית לילך וולך הוצע לה להפוך את המופע שטוף הזימה ושיחות הערווה למעין מופע בידור קליל לוועדי עובדים, כי – ‘רק מי שרוצה- יכול להצליח’, (ולראייה הוצגו הקופות המלאות אבנר דן).
[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]Z1QjA5vHZPQ[/wpdevart_youtube]
התפישה של פופקורן ופרנקל דיברה אליי הרבה יותר, שכן, נקודת ההנחה היא שאנחנו שוק קטן, ואין הרבה מקום לחריגים, ושלפעמים צריך לנהל במקביל עבודה, קריירה ורדיפה אחרי חלומות.
הספר ‘אני רוצה הכל’ מכוון את הקורא למקום אחד- ללכת עם הראש לתוך הקיר, ואם הקיר לא ישבר, בסופו של דבר קיר אחר ישבר.ההולך צריך לקחת בחשבון את הזעזוע מוח הנלווה, ואת הסיכוי לתמורה הקטנה, אבל גם את העובדה שאנחנו חיים במעין מציאות אינדינאה ג’ונסית לפיה כל אחד עומד על גשר שמתחיל להתמוטט ותמיד צריך לעבוד על גוש האבן יציב ביותר, ותמיד צריך להמר לאן לקפוץ או להישאר במקום. מי שלא יעז היום, ימצא את עצמו מנוון מחר.
ליאור פרנקל ‘מעז’ בספר ‘אני רוצה הכל’, לא לפתות את הקוראים לקפוץ באנג’י בלי חבל, להסתמך על כישרון בלבד, מבלי להבין שמאחורי כל 10% של כישרון, צריך עוד 90% של ישיבה על התחת, מילוי מסמכים, בילוי אצל רואי חשבון, לימוד עצמי באינטרנט, פתיחת אתרים, וחישובי של רווחים שוליים. אם אתם רוצים הכל? ככל הנראה תצטרכו לתת לא מעט.
עם זאת, בתור מי שקרא את הספר כדי להיות משוכנע משתכנע, עדיין קשה לי שלא להיכוות מעשרת קבין הנצלנות שנמצאות סביבי. בתור אדם שמכריז בכל הזדמנות ש-‘לא אעבוד חינם’ (ובסוף אני מוצא את עצמי שוב עושה פרויקטים חינם בשביל הרזומה), נדמה כאילו הרצון שלי והדרייב, מתורגמים לא פעם למעין נפילה במלכודת של כמעט פריאייריות. פרק שלם הוקדש לנושא הכתיבה והפרנסה, וכן, לפעמים צריך גם לדעת מתי לעבוד חינם.
ככותב תוכן שמנסה להתקדם, נתקלתי לאחרונה באינספור מעסיקים שמנסים לשכנע אותי לעבוד בשיטת קונסיגנציה ותשלום לפי חומרים שבהם משתמשים, ואי תשלום עבור אינספור שעות של עבודה שיורדת לטמיון.
במובנים רבים הספר של פרנקל נתן לי טיפים נהדרים שעשויים להואיל לי, ובמובנים אחרים, פרנקל גם נתן לי את תחושת הביטחון לעבוד בפול-גז -בניוטרל. יכול להיות שאני לא מתקדם לשום מקום, וכנראה שאני מאוכזב. אבל יכול להיות שבמקום ללחוץ על דוושת הגז, אני למעשה מסובב קפיץ.
