אם אי פעם תהיתי למה לעולם לא אפסוק פסקי הלכה בנושאים של נידה או ייבום זה כנראה בגלל הספר ‘מכים שורשים’ . 

חיים נבון הוא אחד המסאים המרתקים ביותר שפועלים בישראל. ספריו ‘חווה לא אכלה את התפוח’ ו-‘תיקו’, מציגים אנקדוטות מרתקות מההיסטוריה של עם ישראל ואינספור פולמוסים שהפכו את התרבות היהודית לנהר גועש וסוער של דעות, התנגדויות, חידודים ויכולת התעמקות יוצאת דופן. הספר ‘מכים שורשים’ סיקרן אותי מאד, שכן הוא קרא לביקורת יהודית על הפוסט מודרניזם.

קחו עשר דקות והאזינו לסיפור הקצר ‘תחרות ריצה’ במסגרת פרויקט ‘סימני קריאה’ של כאן

באופן אישי, אני מוכן לברך כל מי שיעמוד לצידי מול מרכז פומפידו בפריז ויצעק- ‘שקר!! זה לא אומנות, זה פויה!’.
כל מי שיעזור לי לתפוס כותבי מאמרים על ‘פוסט סטרוקטוראליזם והדיקטטורה של הפונקציה הקונטיבית- הילכו שניהם יחדיו’ לכלוא אותם במרתף ולהוציא מהם בעיוניים הודאה שהם לא כתבו שום דבר עם משמעות וסתם חיבורי צירופי מילים ארוכות כדי להתיש את הקוראים.
חיים נבון נראה לי כמו שותף נהדר למסע שכזה. הוא פתח את הספר בסקירת ספרות קצרה שמדברת על תולדות מות הסובייקט, התהוות הפילוסופיה המודרנית ועוד כמה מקטרגים כדוגמת אהוב נפשי ד”ר גדי טאוב.
עם זאת, חיים נבון, פספס את הנקודה בקילומטר. מהר מאד הוא עבר מביקורת הפוסטמדרינזם לביקורת ההומניזם הליברלי. נבון (אדם דתי, יש לציין) מסתייג מזכויות הקהילה הגאה, המהפכה הפמיניסטית, המאבק הקווירי ואפילו המאבק למען זכויות בעלי חיים.

—————————–

 ב- מכים שורשים נבון מגלה בקיאות רבה בספרי החוכמה היהודית, מביא אסמכתאות וציטוטים ממשניות ומסכתות. אבל עוסק באופן בסיסי מאד בחומר אותו הוא תוקף.
כך למשל, נבון מצקצק על אותן הנשים העסוקות בקריירה ושולחות את בעליהן לחופשת לידה ואפילו לשעת הנקה. באותה הנשימה נבון מדגיש את ההבדל הפיזיולוגי בין גברים ונשים והטשטוש המגדרי שמעניק לטרנסג’נדרים (MTF) יתרון בכל תחרות ספורט.
נבון יוצא מנקודת הנחה שסיבולת פיזית היא פקטור משמעותי בעולם התעסוקה, כאילו שנשים דורשות לזכויות שוות בקטיף, בבציר ובגדיד.
כמו כן, נבון מניח שהמאבק למען פונדקאות הוא מאבק פסול כי הוא דורש מהחוק להכיר בשוויון של גברים לאבהות, אבל הוא לא מתייחס לטובת הילד.
באופן הרופף והמקומם ביותר- נבון מתייחס למאבק למען זכויות בעלי חיים כמאבק ‘פוסט מודרני’ שבא להשוות את זכויות בעלי החיים לאלו של האדם. לראייה, נבון אומר ש-‘ככה זה בטבע’ וכפי שדג אוכל דג יותר קטן, כך גם אנחנו בני האדם שייכים לשרשרת המזון. נבון שוכח ומתעלם מהמצב המחריד של בעלי החיים במשקים תעשייתים, התעללות בלתי אנושית, שהיתה ראויה לגינוי מהממסד הדתי. אותו הממסד שנסמך על מקורות עתיקים שמצאו פגם חמור בצער בעלי החיים, וניסו (בדרכם) לתקן את העוול עם חוקים שתאמו את רוח אותם הזמנים. “לא תחסום שור בדישו”,
במאמר מוסגר אדגיש כי לדעתי, אם התורה היתה נכתבת היום, אף משק תעשייתי לא היה עובר את ביקורת מחבר המקרא.

נבון מנסה להצביע על ההומניזם העולה מפעם לפעם בכתבים היהודיים, לא תמיד בהצלחה. הספר (המרתק בפני עצמו) לא עומד ביעדים הפשוטים ביותר, כמו למשל- ביקורת עניינית על הפוסט מודרניזם. במקום להתרכז בצדדים ה-‘אפלים’ של מחיקות הזהות למיניהן וניסיונות להפוך את העולם לעקר וקוסמופוליטי, חיים נבון בורח לביקורת ההומניזם ולמציאת תחליפים מהמשנה למען זכויות אדם. כך נוצר שעטנז לוגי שמעיב על יצירותיו המוקדמות והמוצלחות מאד.