שלום נגה. בפעם האחרונה שראיתי אותך, אמרת שאת צריכה ללמוד לסלוח למשפחה שפגעה בך.

אני כותב לך כמה שורות כדי להאיץ את תהליך המחילה.

במחזה אודותייך, התוודעתי להריון המפתיע שנכנסת אליו בגיל חמישים ושבע. בתחילה הסכמת להפלה, אבל אז החלטת לשמור את ההריון למרות הסיכונים ולמרות ההאשמות שהטיחו בך בני המשפחה.

לאורך שעה וחצי בקאמרי שלוש הסברת את עצמך, כך שכולנו בקהל הבנו למה החלטת למרוד בטייטל- ‘אם, רעייה ומורה בישראל’, ולשמור את התינוק.

(אגב, אני הייתי מוכן להיות הכל בשביל להיות בעל ואב ולהחזיק בטייטל שיילך לפני).

בפעם הראשונה נאלצת לקבל החלטה בעצמך, ומכיוון שכולם התגייסו לצד אחד של המתרס, את החלטת (שלא במודע) למרוד. הוכחת שגם לך מותר לחרוץ דעה ולא רק להידבק להגדרות שנכפו עלייך.

אני יכול להבין אותך. אבל הייתי רוצה להבין יותר את הילדים שלך. במחזה גיא ומאיה הציגו רק את השורות התחתונות של החיים שלהם. שתי דמויות חסרות עבר וקונפליקטים מהותיים, כפי שאפרט מיד.  על המקצוע שלהם- אף אחד לא פירט. הדור שלי נוכח ברשתות אבל שקוף במציאות.  המאמץ לשמור על חזות מצודדת כבל עם ורשת משכך את המצוקות שלנו שהפכו לשקופות.

אספר לך על עצמי מעט. גם אני חוויתי וורסיה של המחזה בחיי הפרטיים,  רק בסדר ההפוך.

הסיפור התרחש כשהייתי בן 14. ערב אחד חזרתי מתנועת נוער בעיר העתיקה של באר שבע, ובדרך חזרה הביתה שמעתי יללות חלושות זועקות מכיוון גשר המוביל לשכונת נוה נוי. ראיתי גור חתולים מיילל מקופסת נעליים. חיכיתי שעה שאמא שלו תחזור, ואז קניתי קופסת טונה מפיצוציה והנחתי לידו, בתקווה שהאמא שהלכה לחפש אוכל- תאתר אותו. ישבתי עוד שעתיים במרחק עשרה מטרים ממנו והשקפתי עליו. חמישה חתולים הגיעו לאכול את הטונה ותקפו אותו. בסופו של דבר לקחתי אותו הביתה, וניסיתי לטפל בו בכוחות עצמי.

יכולתי לחפש את התשובות לטיפול בחתלתול בגוגל. אבל, באותם ימים. חורף 2001, לא רק החתול היה בן יומו. האינטרנט עצמו היה בחיתוליו. השוטטות ברשת תפסה את קו הטלפון, והייתי צריך לכתוב בטבלה המשפחתית כמה דקות גלשתי באותו היום.

מהמעט שקראתי באנגלית הבנתי שאני צריך לתת לו חלב בטיפות. ההורים שלי הסבירו שהוא לא ישרוד, ואני התעקשתי.  באותם ימים עברתי משבר זהות בסגנון מפולת דומינו. חשבתי שאם לא אצליח להציל את עצמי, אוכל להציל את גור החתולים, וטעיתי.

מי כמוני מבין אותך, נוגה. אבל אני מבין גם את הילדים שלך. אני משוכנע שהעולם שלהם מורכב ודורשני, אבל בעולם הזה את תמיד היית העוגן, ולא סטית ממקומך.  הילדים שלך לא סיפרו לך על עצמם אבל אני אספר לך עליהם, כפי שאני מבין אותם.

תחשבי מה זה להיות מאיה, כמה מקולקלת אישה יכולה להרגיש כשהיא לא מוצאת זוגיות באופן עקבי. בעידן של טינדר ואו.קיי קיופיד וכל הברים התל אביביים. להישאר רוווקה זה כמו להינעל בחנות מכולת, לגווע ברעב ועדיין לקבל חורים בשיניים. אני אפילו לא רוצה לחשוב על העבודה שלה. הכרתי כמה וכמה חד הוריות בעולם הקרייריה, והמצב של אף אחת מהן לא מזהיר. כולן מסתמכות על המשפחה ובכל זאת, כולן רחוקות שנות אותו מתחושת הקלה מינימלית.

הבן השני שלך, גיא, מתואר בתור הומו בורגני עם בעל סטאז’ר שחולק איתו ארון בגדים. תחשבי כמה גברים עברו במיטה שלו לפניו. תחשבי כמה הוא הרגיש מקולקל ולא ראוי עד שנכנס לתלם הנישואין שיישר את הדימוי העצמי שלו, וכעת הוא מבקש להיאחז בעוגן של תינוק.

בתחום התעסוקה, אין לי מושג במה הוא עובד. יכול להיות שגיא הוא איש הייטק שמתחיל את החודש עם חמש ספרות, או איש ספרות שמגרד את תחתית השכר. בכל אופן  גיא ומאיה משלמים את הפנסיה המוקדמת שלך ממשרד החינוך. לגבי ניב, הסטאז’ר לפסיכולוגיה- הייתה מי שניסחה את זה טוב ממני.

האבא קרא לו ‘פרויד ג’וניור’. אבל הוא היחידי שאמר דבר טעם-.

בסופו של דבר המציאות של הדור שלנו לא מפנקת. לי יש אפשרות לקשר רפרנסים על הילדות הבעייתית, ההחלטה הראשונה שלי לזרוק את הכל לפח וללכת בתלם, העל הבגידה של התלם והניסיונות חסרי הכבוד להתפרנס.

לעומתי, הילדים שלך הוצגו במחזה בתור תוצאות ולא בתור תהליכים. אני יכולתי לראות מבעד לזעם ולעלבונות, אבל הקהל שסביבי קיבל את הדמויות כפשוטן, צעירים מפונקים חצופים ודורשניים.

אבל לצעירים האלו אין אלטרנטיבה אחרת. אישה לא יכולה לגדל לבד ילד עם פחות משכר של שתי אמהות פונדקאיות בשנה. תחזוקה של תינוק כפולה מזו של אדם בוגר וזה עוד לפני בייביסיטר. אנחנו דור שלא ירכוש לעצמו דירה, ואם כן המחיר יכלול עמלה של שעתיים בפקקים כל בוקר. לך ולבעלך יש פנסיה, הילדים שלך משלמים אותה ולהם לא תהיה פנסיה. זו משוואה פשוטה ונשכחת שמעטים מעזים להישיר אליה מבט.

מכיוון שאני זה שניסח את המשוואה, יכולתי להזדהות עם המצוקה שלהם, והתחושה שהעוגן היחידי בחייהם החליט להיות מצוף.

למרות המקום המכובד שנעשה לזוגות חד מיניים וחד הוריות, בכל זאת  אולי נעשה, שוב, שמץ עוול לדור שלנו. קצה קרחון של אגואיזם וקטנוניות נשקף מעל פני המים בכל פעם מחדש, ואנחנו אשמים בכך, כי אנחנו מנסים לייחצן ברשתות החברתיות קצה קרחון של הצלחה ומימוש עצמי.

הפער בין קצה הקרחון המצוי לזה הרצוי יוצר את הטרגדיה האילמת של הדור שלנו. כפי שהוצגה במחזה הנפלא ‘תחושת בטן’.

לכן, אני מבקש ממך נוגה, למרות שהשורות שלך נחתמו, עדיין תחשבי על הילדים שלך שהגיבו כמו חיה פצועה, מבלי שאף אחד בקהל ראה את בשר גופם הנגוס.